ישראל נתונה כבר תקופה לא קצרה במשבר חברתי מתמשך שנקודות השיא והשפל בו הן תוצאת ניסיונותיהם של ידידים ויריבים מבית ומחוץ לאלצה לבחור דרך ולנקוט מדיניות העומדים לדעת רבים מאזרחיה בסתירה חריפה לצרכיה ורצונותיה; אחת התולדות לכך היא סוגיית היורדים. יהודים ילידים או עולים חדשים, שמחמת קשיי יום או שעה, אכזבות אישיות או אחרות או משום שלא נתמלאו ציפיותיהם במועד שקצבו לכך,
"מתנקמים" בעם ובמדינה באמצעות ירידה מן הארץ.
דמויות אלה אכן מיותרות כאן. להיות אזרח ישראלי איננה חלטורה ומי שאינו יכול או אינו רוצה לשאת בנטל ולהיות חלק מתקומת העם בארצו, במוקדם או במאוחר הופך לנטל. איננו זקוקים להם וככל שיקדימו לעזוב כן יטב. על-מנת שדברי אלה "יחזיקו מים" כפי שנהוג לומר, עלינו לעשות בחיי היום-יום כל מה שלאל ידינו על-מנת שלאף אזרח לא תהיה סיבה מוצדקת לנטוש את הספינה הלאומית - זו משימה לאומית פרמננטית.
אירועי ה-7.10.2023 זעזעו רבים בציבור האזרחים הישראלי (ולא רק בו) וסביר שטרם ראינו את שולי ההשלכות. התאוששות דורשת זמן והמלחמה שפרצה בעקבות אירועים אלה ועודנה בעיצומה מאריכה זמן זה; אפשר שהחלק הקשה ביותר שלה עודנו לפנינו. על-רקע אירועים אלה ומשברים קודמים, במיוחד זה שיצרה לאחרונה תנועת האנרכיה שביקשה לחולל הפיכה אנטי-דמוקרטית בישראל, נפגעה שלוות הנפש של אזרחי ישראל ולמנהיגות הלאומית - אופוזיציה וקואליציה גם יחד - אחריות מרכזית לכך. תפקידה של מנהיגות לאומית הוא
לחולל סולידריות חברתית רחבה ולשמר אותה ולא לכרסם בקיים למען אידאות סרק זמניות או לטובת אינטרסים סקטוריאליים אליטיסטיים.
על-רקע זה חזרו להטריד את מנוחתנו אלה המאיימים לרדת מהארץ - מי בבוטות של "להכעיס" ומי בקול ענות-חלושה, שיש בו עדיין שמץ של בושה. התופעה מוכרת בכל משבר אמיתי מדומה או מבויים, וחוזרת לצוף על פני תקשורת התבהלה (בעיקר) כחלק מטקס ההתנערות מאחריות של חוגים חסרי אחריות. התופעה סיסטמטית מפני שהיא מתחוללת בכל משבר ללא קשר למנהיגות שבשלטון באותה שעה - לכל סקטור שליחיו "לדבר העבירה".
במשטרים דמוקרטיים קיים חופש תנועה ובחירה וכל אזרח חופשי לקבל
1 ולשמר את אזרחותו במדינה המועדפת עליו כפוף לחוקיה וזכותו לפרוש ממנה ובכך גם להגיע לכלל ויתור בפועל על אזרחותו. זכות זו כפופה לזכותה של כל מדינה ריבונית לקבוע כללים לגבי מי שזכאים עקרונית לקבל את אזרחותה לבקשתם, ובאותה מידה גם את חובותיהם כלפיה היה וקיבלו אזרחות - יחסים אלה הדדיים המה.
בקונטקסט זה יש להבין את אמירתו הידועה של רבין מתקופתו הראשונה כראש ממשלה בישראל, כאשר כינה את היורדים (לאחר שנוכח במספרם הגדול יחסית במערב ארה"ב, והבין את סיבותיהם -
"נפולת של נמושות". בין כל הנושאים הלאומיים והלא צבאיים שבהם עסק רבין כראש ממשלה, הערה שנונה זו היא אחת המבריקות אם לא המבריקה ביותר. לא מקרה הוא שהדברים עוררו כעס ותרעומת אצל רבים מהיורדים. אבל גם המתמרמרים הוכיחו בהתנהלותם כעבור עשר, עשרים שנה או יותר שהייתה זו אבחנה חדה ומהותית לאור העובדה שכיום יושבים בארה"ב כ-700 אלף עד מיליון יורדים. לא כולם מודים בכך שהם יורדים ויש מי שכפירתו מוצדקת, ולאחר פחות מ-10 שנים בניכר הם אכן שבים ארצה לצמיתות.
בימים בהם אמר רבין את אמירתו הנ"ל, הייתה ירידה מן הארץ אות קיין למבצעיה ודברי רבין ז"ל ביטאו סלידה ציבורית רחבה מהתופעה. לימים חזר בו רבין מאמירתו בלחץ הביקורת האינטרסנטית ובכך חשף לראשונה את מרכיב חולשת הרוח אותו מצאנו אצלו לאחר מכן בהחלטות לאומיות רבות למן ההתנהלות ערב מלחמת ששת הימים, דרך ביטול פרויקט ה"לביא" ועבור לכניעה להסכמי אוסלו החמורים.
אחרי 75 שנות עצמאות ברור לחלוטין שאצל אחדים עשויות להתקיים סיבות אישיות המצדיקות ירידה מן הארץ. אבל אצל רוב היורדים שתי הסיבות העיקריות הן: "סיר הבשר", ו"דווקאיזם" -
שתיהן מצדיקות את כינוי הגנאי המקורי שהעניק רבין לתופעה.
ציונים כביכול המחבלים במודע ובאופן הכי חמור שאפשר במטרת העל השנייה של הציונות: ריכוז העם היהודי בארץ ישראל, שיקומו הלאומי והבטחת עתידו והתפתחותו תוך הגנה עצמית אפקטיבית -
אינם באמת ציונים; זהו להבנתי יסוד הטיעון הרביני.
הקושי בהתייחסות עממית קולקטיבית ומשמעותית לתופעה זו נובע מהשתלטות הפוסט מודרניזם על חלקים בציבור הישראלי. הצבת סימני שאלה על מהותה של מדינת ישראל בניגוד לאמור במפורש במגילת העצמאות - מונחת על גבול האנטי-ציונות והפרישה מן הכלל הציוני. האידאה התחלופית ללאומיות היא גלובליזם והגלובליזם מוביל ל"מדינת כל אזרחיה" במקום המדינה היהודית המובטחת במגילת העצמאות.
אלו עמדות על גבול הבגידה בתוכנית הציונית.
אירועי 7.10.23 היו טראומטיים והאחריות להם רובצת על המנהיגות הפוליטית שלנו מכל הזרמים מאז גירוש היהודים מפתחת עזה על-ידי שרון ב-2005, ועל המנהיגות הביטחונית שכשלה. היא מושתתת על קונספציה שגויה של "ביטחוניזם פסיבי" והגנתי ומכיל, על ויתור על יכולות תקיפה משמעותיות ביבשה (תמרון יבשתי אפקטיבי), על גבולות ביטחון אמיתיים ועל ניסיון לפתות אויבים פונדמנטליסטיים בנפש לקבל טובות הנאה כלכליות כתחליף ליעדים דתיים ולאומיים.
אין סתירות חמורות מאלה שבין תפיסת הבט"ל המקורית של בן-גוריון שהביאה לנו הישגים עצומים ב-19 שנות העצמאות הראשונות לתפיסה זו. היא נובעת ישירות מכשל פיקודי חמור של המטכ"ל, פיקוד דרום ומטה אוגדת עזה, שהפקירו ערב שמחת תורה תשפ"ד את ישובי העוטף והגבול בכלל ללא הגנה וללא רמת כוננות והתכוננות כנדרש. כל אלה התחייבו על-פי כלל הידיעות שהיו בידי מערכת הביטחון החל ממספר שבועות לפני האירוע על כוונות חמאס לתקוף בגבול הרצועה.
כך נכנסנו למלחמת "חרבות ברזל" בתנאים הגרועים ביותר האפשריים ושילמנו על כך בהרוגים, פצועים, אזרחים חטופים ובהרס בפועל של ישובי הגבול בעזה. זו
טראומה לאומית ללא כל ספק2. כל אלה התרחשו כאשר צה"ל מודע היטב לאיומי חיזבאללה בצפון ולכוחו ולאיומים נוספים בחזיתות אחרות. לכשל הצבאי הצטרף כשל ממשלתי מקיף, כאשר הגורמים האזרחיים המופקדים על הטיפול באזרחים בחירום חיו גם הן בנירוונה ובחוסר מוכנות והערכות טוטליים. הרפיון היה כה חמור שמהשלכותיו לא התאוששו רבים גם 100 ימים אחרי טראומת התקיפה.
טראומה לאומית זו איננה ראשונה בתולדותינו אך גם איננה סיבה לנטישת הספינה. הוכח שחרף הטראומה הספינה איננה טובעת אלא להפך,
אבל אין צידוק לשלם מחיר נורא רק בגלל רשלנות או חולשת דעת. ככל שחולף הזמן נכרת התאוששות והיערכות להתמודד עם תוצאות המחדלים ובמאבק ממושך זה דרושים לנו כל הכוחות ואפילו סיוע מיהודים ולא יהודים מבחוץ. האויב איננו קוטל קנים
ואם בשאלת הלחימה אנו נותנים מענה מקומי, בשאלות אחרות דרושים מענים משלימים בהיקף התואם את גודל האתגר. במצב מעין זה אזרח נאמן נשאר במקום בכדי לסייע ולהבטיח שאכן יתרחש במדינה תהליך השיקום ההכרחי להמשך בטוח של עתידה היהודי ריבוני.
סיפורי נטישה כבר אינם משנים לרבים מפני שבשנים האחרונות היינו עדים לכל כך הרבה פרברסיות במסווה של צדק, זכויות וביטחון שדיבורים אינם חשובים ומרכז הכובד עבר וממשיך לעבור לעבר המעשים. סחטנות אגואיסטית ותחושות עליונות בוודאי שאינם דרושים לנו.
סיבות שונות באירוע מוכלל זה מצביעות על צורך דחוף לערוך מחדש את חוק-יסוד האזרחות הישראלי ולתת בו ביטוי מובהק ומפורש גם לתופעות הסרבנות (בה חזינו ערב המשבר הצבאי) לתופעת העריקות אשר מיוצגת גם ביוזמות הירידה ואת תופעת
ה"שונות הקונסטרוקטיבית", המחליפה בצורות והזדמנויות שונות את מהות השוויון האזרחי וחובת הנשיאה בנטל.
עקרונות מרכזיים נדרשים הם: א. ישראל היא מדינת הלאום היהודי (מדינה יהודית) עם משטר דמוקרטי. ב. אין כופים אזרחות ישראלית על איש - קבלתה היא תמיד מרצון חופשי; והעדות לכך היא שבועת-אמונים. ג. אזרחות אינה נטל היא זכות. קבלת אזרחות היא הסכמה לשותפות באחריות האזרחית הקולקטיבית להגנה, שימור ופיתוח המדינה. ד. כאשר אזרח משנה את התחייבותו למדינה (באמירה או במעשה), זכאית ואף חייבת המדינה לחזור ולבחון את עמדתה כלפי המשך אזרחותו בה. ה. אזרח החי במדינה תורם לה ונושא בעול קשייה, נהנה ממנעמיה - בכך שווים כל האזרחים. כאשר הוא בוחר לפרוש משותפות זו, חובה על המדינה לתת דעתה גם על המשך אזרחותו בה. ו. אזרח החותר נגד המדינה - בעל-פה או במעשה אינו יכול להמשיך ולהחזיק באזרחותו בה - זו איננה שאלה של חופש ביטוי אלא של נאמנות אזרחית. כללים אלה חייבים להיות מיושמים בחוק האזרחות כהנחיות ביצוע מחייבות בכל מקום שנדרשת החלטה (כגון שבועת אמונים. ירידה ממושכת מן הארץ, פעילות עויינת, קיום חוקי המדינה וכו').
