במסגרת מלחמת חרבות ברזל נקטה ארה"ב שורה של מהלכים בתחום הלוחמה הכלכלית כנגד חמאס. מהלכים אלה כללו שורה רחבה של הכרזות על מוסדות ואישים האחראים על הפעילות הכלכלית והפיננסית של חמאס, כמו גם פרס כספי על ראשיהם של בכירי המערכת הפיננסית של חמאס.
במסגרת זו הוכרזו ברשימות השחורות האמריקניות ב-18 באוקטובר 2023 חברות ואישים הקשורים למערך ההשקעות של חמאס; ב-14 בנובמבר נוספו לרשימה אישים נוספים, בעיקר מקרב גורמים אירניים ואנשי ג'יהאד איסלאמי הקשורים למערך המימון של חמאס. ב-6 בינואר 2024 הכריזה ארה"ב על פרס של 5 מיליון דולר (על כל ראש) למי שיביא מידע שיסייע למעצרם של חמשת אנשי הכספים המרכזיים של חמאס: כאמל עבדאללה עטאללה, מוחמד סרור, זאהר ג'בארין, מוחמד יזג'י ופואז מצטפא עואד.
לכאורה, מהלכים אלה מצביעים על המחויבות האמריקנית למערכה מול חמאס בהיבטים הכלכליים. האמנם? לפני מתן תשובה יש להציב כמה שאלות והנחות עבודה. ארה"ב מכירה היטב את מערך ההשקעות של חמאס, את אנשי הכספים המרכזיים ואת צינורות המימון לחמאס, בעיקר את אלה האירניים והקטריים. רואים זאת מתחקיר ניו-יורק טיימס, שחשף שישראל ידעה על מערכי המימון כבר בשנת 2014, ומכאן סביר מאוד שגם ארה"ב ידעה. מדוע היה צורך לחכות לאירועי 7 באוקטובר כדי לבצע הליך של דזיגנציה (הכללה ברשימות השחורות)?
שאלה נוספת מתבקשת היא מדוע קטר אינה מוזכרת כלל בכל הדזיגנציות האמריקניות, אף על-פי שמקומה במערך המימון של חמאס הוא קריטי. תמיהה גדולה היא מה עשתה ארה"ב בעקבות הדזיגנציות; פירוט שמות החברות, החשבונות והנכסים ברובם פורסמו בעולם מאז 7 באוקטובר והאמריקנים יכלו לשים ידיהם על נכסים וחשבונות, אבל דבר לא נעשה.
על פניו נראה, אם כן, שהמהלכים האמריקנים מול חמאס בוצעו למעשה כדי לצאת ידי חובה, ובעיקר כהעברת מסר, אם לגורמים בישראל ואם לגורמים בארה"ב ובקונגרס, של "אנחנו ממשיכים במערכה שלנו מול הטרור". אבל בפועל מהלכים אלה מצטרפים למגמה שהולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות, המצביעה על ירידה בעוצמה וביכולת של ארה"ב לנהל מערכה כלכלית מול ארגוני הטרור, מול מדינות סוררות ומול סין. נראה שאחד הכלים המשמעותיים ביותר שהיו בארגז הכלים האמריקני מאז 11 בספטמבר 2011 הולך ונשחק.
הירידה ביכולת הלוחמה הכלכלית האמריקנית בולטת מאוד בשנים האחרונות בכל הקשור להתמודדות מול סין ורוסיה, ובעיקר באכיפת העיצומים הכלכליים על אירן. ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון מעלות את השאלה כיצד אירן, שאמורה להיות תחת עיצומים מחמירים מאוד מזה כשני עשורים, מצליחה לממן בהצלחה רבה את מיזם הגרעין שלה, את חיזבאללה, את החות'ים בתימן, את המיליציות השיעיות בעירק, את חמאס ואת ההשתלטות האזרחית והתרבותית על עירק, סוריה ולבנון. אילו היו העיצומים האמריקנים יעילים, אירן הייתה צריכה לקרוס, ובמקום זאת היא מתחזקת ובועטת.
נראה, כי הירידה ביכולת האמריקנית במלחמה הכלכלית נובעת משני גורמים מרכזיים. ראשית: אויביה של ארה"ב, וביניהם ארגוני הטרור, למדו היטב את נקודות החולשה באופן השימוש בעיצומים האמריקנים. שנית: אינטרסים מדיניים אמריקנים גוברים כמעט תמיד על מהלכים הקשורים במלחמה כלכלית ומלחמה בטרור.
הטלת העיצומים והדזיגנציות האמריקניות על חמאס מחייבת את ארה"ב להתעמת עם מדינות כמו קטר וטורקיה, ובמעגל רחב הרבה יותר גם עם סין, האמירויות ולבנון, שכל אחת מהן מחזיקה מרכיב כלשהו במערך הכספים של חמאס (וגם של חיזבאללה ואירן). ארה"ב אינה מעוניינת להגיע לעימות עם מדינות אלה, או לכפות עליהן מהלכים. זאת, על-אף העובדה שהאמריקנים מבינים היטב שפגיעה אנושה במרכיב הכלכלי של חמאס, יש בה כדי להביא לסיומה המהיר יותר של המלחמה, לירידה ניכרת בהיקף הנפגעים ולאיום מהותי על עצם קיומו של חמאס. ולמרות זאת, ניתן להעריך בסבירות גבוהה שארה"ב לא תממש את יכולותיה מול חמאס.
