|
|
האם דוחים נפש מפני נפש? [צילום: מרים אלסטר, פלאש 90]
|
|
ההכרעות הניצבות כעת בפני מנהיגי ישראל, ובראשם חברי קבינט המלחמה, הן קשות מנשוא. אני מעז לומר, שיש להן היבטים בהם לא נתקלו מנהיגי ציבור יהודיים מאז השואה (כן, אנחנו שוב עם אותן השוואות מצמררות). יהודים מצויים כאן ועכשיו בסכנת חיים חמורה וברורה; חייהם של יהודים רבים יותר עלולים להיות בסכנה בעתיד. במישור המוסרי, הציבורי, היהודי: למי יש קדימות? האם דוחים נפש מפני נפש? האם יש מישהו שדמו סמוּק יותר?
במישור המעשי, הצבאי, המדיני: האם ניתן להשיג גם את מיטוט חמאס וגם את שחרור החטופים? אם לא – איזה יעד צריך לקבל את העדיפות? האם פדותם והצלתם של החטופים העוברים ייסורי שאול וחייהם תלויים מנגד? או שמא החזרת ההרתעה והפחתת הסכנה של חטיפת ישראלים ויהודים בישראל וברחבי העולם? האם לחסל את יחיא סינוואר ומוחמד דף גם אם הם מוקפים בחטופים? האם לנסות לשחרר חטופים בכוח, בידיעה ששוביהם עלולים לרצוח אותם?
לאיש מאיתנו אין שמץ מן הידע והכישורים הדרושים כדי לקבל את ההחלטות הללו. גם מי שהיו בעבר, אפילו הקרוב, בכירים בדרג המדיני ובדרג הביטחוני, לא נתקלו בהתלבטויות כאלו והם חסרים את המידע המפורט והעדכני שבידי הבכירים דהיום. אין כאן הכרעה טובה; יש כאן ברירה בין הכרעה רעה להכרעה איומה. הבעיה שלי היא, שאני לא רואה שום תהליך מסודר בו אמורות להתקבל ההחלטות הללו.
כאשר בני גנץ ביקש השבוע מלשכת ראש הממשלה לדון ולהכריע בצורה מסודרת בשבע הסוגיות המרכזיות שעל סדר היום, נפנפו אותו כאילו מדובר בחבר כנסת שולי ובנושאים חסרי חשיבות. אומרים שהמטה לביטחון לאומי ביצע עבודה על "היום שאחרי", אבל בנימין נתניהו – המשותק מפחד מול בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר – לא קיים אפילו את תחילתו של דיון בנושא (שהוא קריטי גם לניהול המערכה וגם לתמיכה האמריקנית). קבינט המלחמה הוא פורום למחלוקות מחריפות; הקבינט המדיני-ביטחוני הוא בעיקר המקום בו שרים אומרים את מה שהם מתכננים להלדיף. ככה לא מנהלים שום דבר, בוודאי שלא מלחמה עקובה מדם. והאחריות, כמו תמיד, היא קודם כל על מי שעומד בראש – ושדווקא אומרים שהוא יודע לבצע עבודת מטה מסודרת: בנימין נתניהו.
|
|
|
בר והלוי. כיצד הם יירשמו בהיסטוריה [צילום: דובר צה"ל]
|
|
עוד משהו על קבלת ההחלטות. זה שאצל נתניהו וחסידיו יש לפוליטיקה משקל מרכזי – זה ברור וידוע, ברמה שכבר לא צריכה הוכחות. גם ההצעות שהיו או לא היו ליאיר לפיד ואביגדור ליברמן להצטרף לממשלה, הן צעד פוליטי מובהק שנועד לתת לנתניהו חגורת בטיחות למקרה של פרישת המחנה הממלכתי. הרי אם הוא באמת היה רוצה אותם, היה עליו לעשות זאת כבר בשבוע הראשון למלחמה (ואין זה מוריד מחוסר האחריות המשווע של שניהם, כאשר הציגו אז דרישות במקום להתגייס מיד וללא תנאים).
אני מוטרד ממשהו אחר הנוגע לאנשים הרבה יותר ישרים וערכיים, כמו הרצי הלוי ורונן בר. שניהם הבהירו יותר מפעם אחת, שהם נוטלים על עצמם את האחריות לכשלים האיומים של צה"ל והשב"כ, ודי ברור לכולם שהם יתפטרו עם סיום המלחמה (שאלות אחרות הן כיצד לקבוע שהיא הסתיימה, והאם עליהם להפקיר את מינוי מחליפיהם בידי הממשלה האיומה הזאת והעומד בראשה). אני בטוח ששיקוליהם מקצועיים וענייניים לעילא; שהם רוצים רק את טובת המדינה; שחיי כל חייל וכל אזרח יקרים להם.
אלא שמותר לשאול מה קורה בתת-ההכרה שלהם ושל בכירים הדומים להם. הם כבר יודעים שיירשמו בספרי ההיסטוריה כאחראים למחדל החמור ביותר בתולדות המדינה, יותר מאשר במלחמת יום הכיפורים. אותה מלחמה, ראוי לזכור, הסתיימה בניצחון צבאי מוחץ של ישראל. מה יקרה אם חלילה לא נשיג כעת ניצחון דומה? אם חמאס ישרוד כגוף משמעותי, בצורה זו או אחרת. אם חטופים רבים לא ישובו בשלום. אם חיזבאללה ימיט הרס והרג על ישראל. אם יהודה ושומרון יתלקחו לאורך זמן. ואז, הבכירים ישאו אות קין כפול מזה של גולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר: הם לא רק המיטו אסון עם פרוץ המלחמה, אלא גם נכשלו בהשגת ניצחון בסיומה.
אני חושש שלא ניתן לחמוק מהמחשבה הזאת, אפילו בצורה בלתי מודעת, ושהיא עלולה להשפיע לרעה על קבלת ההחלטות. לא ניתן כמובן לעקוף את התת-מודע או לשנות אותו, אבל חייבים להיות ערים לקיומו ולעשות הכל כדי לנטרל אותו.
|
כמה פרשנים כלכליים חשובים ומוערכים מתחו בשבועות האחרונים ביקורת קשה על תקציבי המדינה המתוקנים ל-2023 ול-2024, ובמיוחד על זה האחרון שאישרה השבוע הממשלה. הם הצביעו על קיצוץ של מיליארדים רבים דווקא בנושאים חיוניים הזקוקים לתגבור בשל המלחמה, כמו מערכת הבריאות והסיוע לחקלאות.
הבעיה עם הביקורת הזאת הייתה, שעמיתַי לא הציעו חלופות ממשיות – היכן כן לקצץ כדי לכסות לפחות חלקית את העלויות העצומות של המלחמה (כעת הן נאמדות בתריסר ספרות, דהיינו למעלה מ-100 מיליארד שקל). יש גם לזכור, שחלק גדול מאוד מתקציב המדינה משועבד שנים רבות מראש –לפרעון חובות, תשלומי ריבית, פרויקטים מתמשכים, שכר ופנסיה. לכן, הגמישות הקיצוצית ממילא מוגבלת, ודאי כאשר צריך לגייס סכומי עתק.
להתנהלות התקציבית הנוכחית יש בעיה במישור אחר לגמרי: הצפצוף על הציבור. זו המשמעות כאשר בצלאל סמוטריץ' ממשיך לשפוך מיליארדים של כספים קואליציוניים – דהיינו כאלה שאינם מיועדים למטרות לאומיות שיש עליהן הסכמה מקצועית ופוליטית רחבה, אלא לצרכים מגזריים של תומכי הממשלה המכהנת. זו המשמעות כאשר בנימין נתניהו לא סוגר אפילו משרד מיותר אחד מבין אלו שבהם משופעת הממשלה הנוכחית במספר חסר תקדים. זו המשמעות כאשר כל הסיעות לא מוותרים על-אף חבר כנסת "נורבגי".
הציבור יקבל הרבה פחות שירותים ממשלתיים, משום שאין ברירה אלא להפנות את המשאבים למלחמה ולהשלכותיה. הציבור גם ישלם יותר מיסים, משום שאין ברירה אלא לגייס את המשאבים הללו. אבל חבורת הממשלה ה-37 תמשיך להתענג על מנעמי השלטון ולהעניק כספים למצביעיה ומקורביה, על חשבון משאבים שניתן היה להעמיד לטובת הציבור, על חשבון מיסים שניתן היה לחסוך מן הציבור. זו הממשלה שהפרה את המחויבות מספר אחת שלה – להבטיח את חייהם, שלומם ובטחונם של אזרחיה. אז מה הפלא שהיא מרשה לעצמה גם להמשיך לבזוז אותם.
|
זוכרים את הזובור שהיה מנת חלקו של הרצי הלוי מצד צווחנים גסי רוח בקבינט, כאשר פורסם שהוא הורה לחקור את מחדלי 7 באוקטובר? עכשיו תראו לי מילה אחת, ציוץ אחד, של מישהו מהם נגד הביקורת הנרחבת שמנהל מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, לא רק על הצבא אלא לכאורה גם על הדרג המדיני והגורמים האזרחיים. לא תמצאו. שתיקה מוחלטת. דממת אלחוט. אלו שמפטפטים בלא הרף על כל נושא (ובין היתר סיבכו אותנו בהאג), נאלמו דום. מה קרה? ויותר מזה: אם אנגלמן באמת מתכוון לבדוק את הכל כולל הכל ואת כולם כולל כולם, מדוע לא מזדעקים מלחכי פנכתו של בנימין נתניהו?
תרשו לי להשיב בשילוב של ניחוש ולקחי עבר: הם לא ממש חוששים מהביקורת של אנגלמן. הוא היה המועמד של נתניהו לתפקיד מבקר המדינה, למרות העדר כישורים מתאימים (רואה חשבון ומנהל בכיר בתחומי האקדמיה, לעומת שבעה משפטנים ושופטים שכיהנו בשנים 2019-1961). ואיך לומר בעדינות – אנגלמן איננו מבקר נשכני, הן בכך שלא זכורה לי ביקורת מצידו שהגיעה לדרג הפוליטי, הן בניסוחים שלו והן בהימנעותו מלהעביר ממצאים לבחינה פלילית.
חייבים לומר, כי מאז תחילת המלחמה יצא אנגלמן לשטח ומתח ביקורת פומבית משמעותית על התנהלותה של הממשלה במישור האזרחי, והוא המשיך בעבודתו גם לאחר שבנו נפצע קשה בעזה. לצד זאת, הביקורת גם הפעם הייתה על משרדים ומוסדות, לא על מנהלים ופוליטיקאים, והיא לא נגעה בנושאי הליבה שהוא בודק כעת. כל אלו מובילים לחשש ממשי, שגם הדוחות שלו על המחדלים לא יזעזעו את אמות הסיפים בכלל ושל הדרג המדיני בפרט.
יש עוד נקודה: פעילותו הנמרצת של אנגלמן בעיצומה של המלחמה ( הוא ביקש מצה"ל כמעט הכל, אולי חוץ מכמות התחתונים שנופקו לחיילים) עלולה לשמש את נתניהו בהמשך כדי לנסות ולמנוע מינוי של ועדת חקירה ממלכתית. אם וכאשר תתמנה כזאת, יוכלו נתניהו וממשלתו להגביל את המנדט שלה בנימוק שהמבקר כבר בודק – למרות שאמורה להיות לה עדיפות על פני כל פעולת חקירה/בדיקה אחרת. בעוד ועדת חקירה בעיקרון דנה בפומבי, עבודת מבקר המדינה נעשית מאחורי הקלעים. היחשפות לשאלותיו של משרד המבקר עלולה לאפשר לתאם עדויות וגרסאות לקראת ועדת החקירה. בקיצור: אנגלמן עלול להיות, מרצונו או שלא מרצונו, כלי למסמוס האיום הגדול ביותר על הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה. הלוואי ונתבדה; אני מבטיח להתנצל כאן אם יתברר שטעיתי.
|
|
|
יחזקאל. קורבן לאנטישמיות נרחבת [צילום: האתר הרשמי של אנטליהספור]
|
|
שתי הערות קצרות בעקבות פרשת הכדורגלן הישראלי שגיב יחזקאל, אשר הציג מסר של תמיכה בחטופים בעת משחק כדורגל בטורקיה, ספג נאצות אנטישמיות, נזרק מן הקבוצה ואף נחקר בידי המשטרה המקומית. האחת: אז אולי סוף-סוף נחרים את המדינה הזאת? מתברר שלא רק הנשיא הסמכותן רג'פ טאיפ ארדואן הוא אנטישמי בזוי, אלא גם שר המשפטים שלו וגם בעלים של קבוצת כדורגל וגם רבים מאוהדיה. אני לא מדבר על כך ששום ישראלי אינו יכול להרגיש בטוח בטורקיה; אני מדבר על מינימום של כבוד לאומי, של הימנעות מהכנסת ולו דולר בודד למדינה הזאת – לא בתיירות, לא בתעופה, לא במזון, לא בכלום.
השנייה: ארדואן הוא מוסלמי קיצוני, תומך חמאס (וגם פושע מלחמה). ארדואן רוצה להחזיר את טורקיה לימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית המוסלמית, אבל בפועל גורר אותה למחוזות המצחינים ביותר של אירופה הנוצרית. מה שמלמד, ראשית, שלאנטישמיות אין שום גבולות של היגיון; ושנית, שגם מוסלמים אדוקים יכולים לחקות בחדווה את הנוצרים הכופרים כאשר מדובר בשנאת יהודים.
|
קפיצה קטנה שאנחנו עושים מדי פעם אל מכונת הרעל של סביבת נתניהו, שאינה עוצרת לרגע. כן מלחמה, לא מלחמה – החשוב ביותר הוא לשמר את שלטונו של המנהיג, והדרך לשם עוברת כידוע בהכפשה של כל מי שעלול חלילה לאיים על מעמדו.
יעדיה של המכונה השבוע היו הגבוהים ביותר שיש: בני גנץ ויואב גלנט. שני הראשונים ספגו מנות רעל מתועמלני אולם 315: לאחד הזכירו את פרשת המימד החמישי (בה כלל לא היה חשוד) וייחסו לו ניסיון לספק ציוד לאויבי ישראל, את השני האשימו בהדלפות מן הקבינט (עם "הוכחה" בדמות "איתרוג באמצעי התקשורת"). גלנט הותקף גם בידי יאיר נתניהו, אשר חזרתו למיאמי – חודש וחצי בישראל הדואבת הספיקו לו לגמרי – לא בלמה את האצבע הקלה שלו על המקלדת (טוב, אצבע על ההדק הייתה לו לכל המאוחר בטירונות).
וכך, סביבתו של ראש הממשלה מכפישה את שני החברים הבכירים ביותר שלצידו בקבינט המלחמה, בעיצומם של הקרבות ואולי לפני הסלמה ניכרת, משיקולים פוליטיים ואישיים קטנוניים. את שר הביטחון שאולי עלול לסכן אותו מבפנים ושאולי אפשר לגלגל עליו את האחריות למחדל. את איש האופוזיציה והרמטכ"ל לשעבר שכל הסקרים מלמדים שהוא מביס בענק את נתניהו. האם צריך להגיד כמה זה חמור, כמה זה מטורף?
|
|