ממשל ביידן כיוון את תוכניתו המזרח-תיכונית לאור המדיניות אותה התווה ממשל אובמה ובהמשך לה. מדיניות אובמה הייתה שגויה מבחינת המזרח התיכון והולידה את ה"אביב הערבי" הכושל, בהמשך את האימפריאליזם האירני וכיום כהמשך נוסף את "התיאבון" הטורקי להשתתף בחגיגה האירנית ולחלק את השלל האימפריאלי המזרח תיכוני בין "שתי הגדולות" האזוריות. שתיים אלה אמורות היו להתאזן על-ידי ברית אזורית של מדינות סוניות "מתונות" בהשתתפות ישראל כמדינה בעלת עוצמה אזורית גדולה. לשם כך נדרשה ברית בין רוב המדינות הסוניות לבין ישראל. הסכמי השלום עם מצרים וירדן היו נדבך אחד שלה והסכמי אברהם נדבך שני. השלב השלישי אמור היה להיות הרחבת הסכמי אברהם והצטרפות שאר המדינות הסוניות אליהם בראשות סעודיה. כל המהלכים המזרח תיכוניים נקשרים תחת צילם של שני שיקולים מרכזיים: האיסלאם ומעמדו באזור, המאזנים האסטרטגיים בכל אחד ממעגלי המשנה.
גישה זו קיבל גם ממשל טראמפ (2016 - 2020), אולם בעוד ממשל טראמפ מבין את הקונפליקט המובנה הקיים עדיין בין ישראל לחלק מהמדינות הסוניות ובוודאי בין ישראל לאירן, ממשל ביידן, בדומה לממשל אובמה התעלם מהם. בעוד טראמפ בונה את השלמת מהלכיו על חיזוק ישראל ובמקביל מתן גמול פוליטי אסטרטגי גם למדינות הסוניות בראשות סעודיה, התחיל ביידן את דרכו ברגל שמאל - שינוי המדיניות של טראמפ וחזרה למדיניות הקלוקלת של אובמה שביחס לישראל פרושה חתירה אמריקנית להחייאת הסכמי אוסלו ולהקמת מדינה פלשתינית במרחב א"י המערבית. זהו איום אסטרטגי על ישראל ובמסגרת ארבע התפתחויות נוספות שחלו ב-4 - 5 השנים האחרונות: התחזקות אירן והתקדמותה בתוכנית הגרעין, חדירת רוסיה וסין לאזור, התגברות האיומים של התנועות האיסלאמיות הפונדמנטליסטיות (חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ואחרות) בתמיכת אירן והשלכות היריבות הדתית-אסטרטגית בין אירן השיעית לטורקיה הסונית - הופך האיום האסטרטגי עבור ישראל לאיום קיומי. עניין זה הוכח ב-7.10.2023 בהתקפת החמאס על דרום ישראל ובהתעצמות המתמדת של חיזבאללה במימון ותמיכת אירן באותה תקופה עצמה.
התקיפה החמאסית נהנתה ממציאות "בלתי שפויה" בישראל בשלושה מבחנים שונים: המחלוקת והמשבר האזרחי על מבנה השלטון ואופיה של המדינה, המחלוקת האידאולוגית-מדינית אסטרטגית בשאלת הסכם אוסלו והקמת מדינה פלשתינית בשטח הגדה המערבית, והקונספציה שפיתחה מערכת הביטחון בישראל לגבי הדרך בה ניתן למנוע בהתמדה (בחלקה חתרנות בסיוע אמריקני, בעיקר דמוקרטי) מהלכים של הממשלה הנבחרת בישראל לעבר החלת החוק הישראלי בשטחי איו"ש בשלבים. התקיפה החמאסית נולדה על ברכי משברים אלה, ושימשה יסוד למדיניות ממשל ביחסו לתקיפה מאוקטובר ולמלחמה שמתחוללת בעקבותיו על האופציות השונות העולות ממנה. מלחמה היא אירוע משברי דינמי ומתחוללים במהלכה אירועים נוספים שבלעדיוה לא היו קורים כלל, או שהתפתחותם הייתה מתנהלת בעצלתיים לאורך זמן רב. בין היתר נחשפו רבות מתוכניותיה של אירן באזור וחלק מתוכניותיה של טורקיה והואצה התגבשות "טבעת האש" האירנית סביב ישראל
1.
ממשל ביידן נכנס לביצה האזורית בעיניים עצומות. אין ספק שממשל ביידן הוא ממשיך דרכו של ממשל אובמה והוא עושה זאת בשני מסלולים: ביטול חלק נהשלכות מהלכיו של טראמפ ומשיכת המדיניות האזורית של ארה"ב לעבר האידאולוגיה הגלובליסטית של המפלגה הדמוקרטית ולעבר דחיפת רעיון המשך הקו של אוסלו (פתרון "שתי המדינות") מול ישראל. ממשל ביידן נהג כך חרף העובדה שהוא יודע היטב שאין בישראל רוב פוליטי למהלכים אלה. וכ"כ הוא יודע שמהלכיו אלה עשויים לחולל התפרצות אלימה באזור משום שיובילו למשבר ביחסי ישראל-ארה"ב ואלה ידרבנו לפעולה את החוגים הקיצוניים סביב ישראל ובתוכה להפילגרום למלחמת טרור. ממדיה של ישראל וההיסטוריה של תושביה מאז השואה לפני 80 -85 שנים, אינם סובלים מלחמה מעין זו והתוצאה תהיה שפיכות דמים אקטיבית מאוד.
חרף ידיעתו של הממשל את כל אלה, נראה שהשתכנע בכל זאת לדבוק במדיניות אובמה, אבל ללכת בנתיבים "עדינים יותר" - חיבוק של דוב בגרסאות שונות. לא חקרתי עדיין לעומק את היקף הסימנים המסגירים את העובדה שעמדות ורעיונות אלה של ממשל ביידן קיבלו חיזוקים מהשמאל הישראלי התומך באוסלו או מתנגד אישית לנתניהו, וכי אלו עודדו וקידמו את המשבר הפנימי אחרי בחירות נוב' 2022, וזירזו בכך את התקפת החמאס על הדרום ב-7.10.2023; היגיון וניסיונות העבר מחזקים הנחה זו. הנחה זו מחוזקת גם על-ידי תהליכי החיבוק הקצרים שהשפיע ביידן על ישראל אחרי פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" מול ההפרעות החמורות שנקט נגד פעילות אפקטיבית של צה"ל ברצועת עזה. פעולות שמאריכות את המלחמה, מגדילות בסה"כ את מספרי הנפגעים ומעודדות איום מצפון ואי-שקט במזרח.
הניסיון של ממשל ביידן לאכוף הקמת מדינה פלשתינית בתוך שוטחי מדינת ישראל גובל בצעדים עויינים. ברור שמקורם הוא בין היתר ואולי בעיקר בבחירות 2024 בנובמבר הקרוב בארה"ב. בין היתר משום שהאגף השמאלני של המפלגה הדמוקרטית הוכיח עצמו בברור בהתייחסותו למתקפת החמאס ב-7.10 כאנטי ציוני ואנטי-ישראלי, שלא לומר אנטי-שמי. ביידן עצמו אינו שייך לזרמים אלה, אבל נראה שהלחץ שלהם עליו והחשש בתגובות קיצוניות שלהם גורם לו להתכופף. לכל בר-בי-רב ברור שחמאס מייצג מדיניות אנטי-ציונית שלא לומר אנטישמית.
לכל מי שעיניים בראשו ברור שהרשות הפלשתינית היא "בובה פוליטית" וכי הקמת ישות אוטונומית פלשתינית באיו"ש היא מצד אחד פגיעה בציפור הנפש של העם היהודי וסכנה צבאית חמורה לאזרחי ישראל שעשויים להיקלע ללחימה סימולטנית ב-7 חזיתות. המעצורים שמפעיל ביידן למניעת פעולה ישראלית בצפון נגד חיזבאללה, היא מעשה המקשה מאוד על ישראל ומאיים להיות תמרור מזמין לחיזבאללה וגורמים אחרים להעצים את מלחמתם או להכניס את ישראל ללחימה בחזיתות נוספות בתנאים קשים במיוחד. ארה"ב מכבידה גם בסוגיית יצירת הלחץ הדרוש על חמאס לשחרור חטופי ה-7.10. הכנסת סיוע הומניטרי ללא הגבלות קשות על הגעתו לידי חמאס ולחצים להחזיר אזרחים כפעילות סימלית להתקרבות לסיום המלחמה למקומות שבהם לא תמה המלחמה והחמאס עדיין פעיל בהם, הם הזמנת החמאס להקשיח עמדות וגרימת נפגעים מיותרים נוספים לצה"ל. כל אלה ועוד
2 מובילים בהדרגה את היחסים בין ארה"ב לישראל למשבר. איננו מבקשים מארה"ב להילחם עבורנו, אבל בהחלט מבקשים לא להפריע לנו.
מבלי להיכנס לדיון נרחב בסוגיית הפליטים הפלשתינים ממלחמות 1948, 1967, 1973 ו-1982, עצם השארת סוגיית הפליטים על-כנה עד היום ובכך הגדלתה מעבר לכל פרופורציה סבירה, מוכיחה כי
זו אינה בעיית פליטים אלה בעיה פוליטית-אסטרטגית שבאמצעותה מבקשים הערבים לחסל את מדינת היהודים. על ממשל ביידן להפנים עניין זה, משום שהוא יסוד לכל פתרון בר-קיימא. שטח המנדט הבריטי מ-1920 כלל את ירדן וישראל גם יחד (כששטח ירדן כיום הוא כ-78% מכלל השטח המקורי). בכל אחד משני השטחים חיים כיום כ-10 מיליון נפש שירדן מאכסנת (זמנית כמיליון פליטים ממלחמת האזרחים הסורית, שעתידים לחזור לארצם). "אונרווא" - סוכנות הסעד "המיוחדת" לפליטים אלה אינה עוסקת ביישובם ושיקומם אלא בשימושם כ"מנגנון השמדה" אנטי-יהודי. פליטי עזה הם תולדה של אותן מלחמות ושל מדיניות דומה מצד מצריים. סוגיית הפליטים הערביים נוצרה כתוצאה מתוקפנות ערבית נגד מדינת היהודים ובגידה בריטית בכתב המנדט מ-1920. ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לספוג כל אלה.
זו חובתם של הערבים, כי הם שחוללו בעיה זו. שום פתרון מלאכותי אינו יכול לבוא במקום פתרון טיבעי ומקובל שיאפשר לכל הצדדים חיים בטוחים בכבוד וביטחון.
בלתי-ידידותית היא גם התנהלותו של ממשל ביידן ושותפיו בקונגרס בהשמעת רמזים על אפשרות הפעלת לחץ נוסף על ישראל באמצעות הגבלות על משלוחי-נשק או מימונם. דומה שמחלת "האמריקני המכוער" אצל ארה"ב היא כרונית. ניתן למנות עשרות מדינות בהן בגדה ארה"ב כשותפה אסטרטגית - טאיוואן וישראל הן שתי סנוניות אקטואליות וההיסטוריה מעוררת בהן דאגות חמורות. בשל הנטיות הלאומיות בישראל ובשל המשמעות של ארץ-ישראל לקיום היהודי הלאומי בגידה אמריקנית בה כיום תהיה מכה לדורות רבים. בכלל בדמוקרטיות נראה שהתערבות ארה"ב בעניינים הפנימיים של ישראל כגון, ממשל, בחירות, מערכת המשפט, השקפות חברתיות וגבולות הריבונות, חייבים להעשות מתוך זהירות, במתינות ומתוך הבנה שאין לאכוף באמצעות סנקציות או איומים ביטחוניים על הציבור הישראלי לקבל החלטות מהות בשאלות של זהות ומשטר.
מבחינה זו הלך ממשלו של טראמפ בקדנציה הקודמת בדרך נכונה יותר וברת סיכויים. אין ספק שהערבים קוראים את דברי בכירי הממשל ומתאימים את עמדותיהם ל"רמזים" המגיעים משם. ישראל מעולם לא השלימה ולעולם לא תשלים עם ניסיון להפוך את מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.
דרך זו של הממשל מוליכה למבוי סתום ועל כן היא שגויה. בטרם נעלה במשותף על שירטון, מוטב תחשב מסלול מחדש. סעודיה מחפשת בארה"ב "מתנות" אחרות שחשובות לקיום הלאומי של המדינות האחרות המיועדות לברית אסטרטגית האזורית. עניין המדינה הפלשתינית הוא עניין של נוחיות פוליטית בלבד. כי אם אנו טועים, המדיניות האזורית כולה ניצבת על כרעי תרנגולת.