בצילה של מלחמת "חרבות ברזל" המתנהלת ברציפות מאז 7.10.2023, חוזרת האופוזיציה האנרכיסטית מהעידן שקדם לאסון 10.7.2023, בערוצים שונים למסעות השמצה והכפשה נגד הממשלה, חרף העובדה שהוסכם בתחילת המלחמה שאת החשבונות הפוליטיים יש לדחות לאחריה. בין היתר הוסכם באותה "הזדמנות" שצמרת מערכת הביטחון שנושאת באחריות הביצועית הישירה לביטחון העוטף ולאסון חמור שלא היה כמותו בכל תולדות ישראל מאז הקמתה, תמשיך למלא את תפקידה עד לסיום המלחמה. אז תקום ועדת חקירה ממלכתית אשר תבחן את האירועים ולאחר פרסום מסקנותיה יעשו כל צעדי התיקון הנחוצים - הסכמה לחוד, ומעשים לחוד.

שאלת האחריות

הוויכוח המרכזי בפרשת 7.10 הוא לכאורה בשאלת הביטחון הלאומי והאזורי. חלק מהמתדיינים מנסים לעצב ולקַבע תזה, לפיה האחריות המיניסטריאלית של הממשלה וראש הממשלה היא חזות הכל; אני כופר בטענה זו. האחריות האופרטיבית היא הקובעת משום שהיא זו שמחוללת בפועל את המהלכים הנחוצים להשגת היעדים שהגדירה הממשלה כמפקד העליון של מערכת הביטחון, כושלת בכך. אולם, כישלון אופרטיבי אינו משחרר את הממשלה כליל מאחריות כוללת. האחריות הממשלתית גורפת וכוללת גם את הכשלים בעורף (למשל הערכות מל"ח) ובמתן מענים דחופים לנפגעי מעשי האיבה. מבחינות רבות הסכם הבנות על דחיית המחלוקות לסיום המלחמה בטל למעשה מיסודו וגורמי החתרנות של ימי האנרכיה עוסקים כיום, בעיצומה של המלחמה, בניהול המסע האנטי-ממשלתי בשאלת המשך ניהולה לרבות - שחרור חטופים כיעד מרכזי, מול הכרעת החמאס כמבחן הצבאי-אסטרטגי מכריע. עדיפות לחזית הדרום - כפי שהוחלט על-ידי הקבינט המלחמתי המצומצם בתחילת המלחמה, או העברת מרכז הכובד לצפון, בו פועל החיזבאללה לשיבוש החיים האזרחיים של כ-80,000 אזרחים שנטשו את בתיהם בגלל הירי הקטלני מלבנון. הדיון מסתעף לשאלת הקונספציה שהביאה לאסון עוטף עזה, או שאלת ההתנהלות מול חמאס מאז 2007, עת גירש את שלטון הרשפ"ת מעזה ובא במקומו כמושל הרצועה. שאלת המנהרות והיקפן האמיתי או שאלת העברות הכספים לחמאס "לצורך שמירה על שקט תעשייתי יחסי במשך 16 שנים עד להתפוצצות הגדולה בשמחת תורה תשפ"ד. ואולי עיקר העיקרים הוא השאלה: כיצד הגענו שוב להפתעה אסטרטגית מושגית העולה על זו של יום הכיפורים 1973, וקטלנית ממנה בהרבה באשר היא פוגעת ישירות במגזר האזרחי. לא ניתן להשיב על שאלות אלה ללא חקירה ממלכתית מקיפה ולא ניתן לקבל הכרעות על העתיד, ללא הבנת ליקויי העבר וההווה. נראה שמסקנת יוזמי המסע האנטי-ממשלתי היא שבדיקת-עומק של האירוע הטראומטי משמחת- ורה תשפ"ד, תוכיח לפחות שלושה דברים אלה: א. המדיניות הממשלתית אינה חפה מטעויות, אבל היא איננה המקור לאסון הביטחוני. ב. הכשל הצבאי לא היה מקרי אלא תוצאה של ארגון הצבא למתן מענים אסטרטגיים לטווח ארוך באמצעות אש מנגד ע"ח הכנתו למלחמה יבשתית אפקטיבית; פרי השקפה מוטעית שלישראל אין צורך או עניין בסוג זה של לחימה. ג. באין הנחיות ממלכתיות המורות לצמרת צה"ל לפעול במפורש אחרת (דהיינו לשמר ולחזק את יכולותיו של צבא היבשה), הונחה הנחה שהאיום האמיתי היחידי הצפוי לישראל בעשור זה הוא האיום הגרעיני האירני והמענה מולו יושתת על ח"א ועל שת"פ עם ארה"ב, בהתאמה עם מדיניותה המוצהרת למנוע מאירן נשק גרעיני. צה"ל נבנה פנימית וחיצונית אירגונית ואנושית מול הנחות אלה, והן שקרסו ב-7.10. עובדה זו מבקשת עתה האופוזיציה להסתיר או לטשטש, בשילוב עם כשל נקודתי בפיקוד הדרום ובמטה הכללי מול ההתראות על איום קונקרטי מצד החמאס.

שלוש שגיאות מכריעות

שלוש שגיאות מרכזיות מאפיינות גם את תפקוד הממשלות שברוב התקופה האמורה לעיל היו ממשלות נתניהו (פרט לתקופתם של בנט ולפיד, שגם הם לא שינו דבר ביסודות העיקריים של שלטון האוליגרכיה הצבאית על צה"ל). אינני זוכר שום "מרד" בצה"ל ובמערכות הביטחון שעיקרו היה ביקורת הממשלה על שאינה מנחה את הצבא לגבי תרחישי מלחמה אפשריים והיערכות לגביהם - למעט נושא אירן שהיה ידוע לכל. מאידך ראינו סרבנות-שירות רחבה מאוד במחצית הראשונה של 2023 נגד הרפורמה המשפטית. אינני מכיר שום אירוע של אזהרה לציבור על התרחשותם של שינויים אסטרטגיים מסוכנים בעטייה של המדיניות האירנית הקונבנציונאלית של בניין "מעגל האש" סביב ישראל. היו רמזים על כוחו הרקטי של חיזבאללה ועל האיום בגבול הצפוני מצד כוחות רדואן, אבל צה"ל הסתפק מב"מ - שרק למראית עין הוותה מענה לאיומים אלה. לפי שעה הכשל הישיר החמור ביותר המסתמן מאירועי 7.10 נוגע למענה קלוקל להיערכות והתכוננות חמאס ברצועת עזה ולהפתעה האסטרטגית שחולל מול צה"ל וישובי העוטף בשבת השחורה. חלק גדול מכשל זה נוגע להתעלמות המערך הצה"לי מהעובדה שחמאס הוכיח מאז 2007 שאחת המטרות האסטרטגיות שלו היא בפגיעה באוכלוסייה האזרחית סביב גבול הרצועה ובכלל זה חטיפת חיילים ואזרחים. כל אירועי החטיפה עד כה היו בעיתיים ואילצו את ישראל לשחרר מאות חטופים ובהם טרוריסטים מהגרועים שהכרנו. אף על-פי כן לא נמצא אדם במערכת המודיעין, התכנון וההגנה המרחבית שהעלה על דעתו ששיקול אסטרטגי בבניית מערך ההגנה על גבול הרצועה חייב להיות מניעת חטיפת אזרחים כקלפי מיקוח¹. כשל זה בהשלכותיו המורליות והאסטרטגיות כמעט אינו נופל בחשיבותו מכישלון חוסר ההתראה וההערכות בגדר המערכת (חרף ידיעות, תחזיות והתראות על תקיפה חמאסית אפשרית מגורמי מודיעין פנים-צהליים וחיצוניים). כשל זה מסכן עתה את הישגי צה"ל במלחמה, ומשמש הנמקת-דמה ליריבי הממשלה להסטת תשומת הלב מההשתלשלות האמיתית של האירועים. במקום לעסוק בעיקר, עוסקים המבקרים בתפל יחסית כגון: העברת הכספים לחמאס, או תעסוקת עזתים במשק הישראלי. וזאת, כאשר ידוע לכל העוסקים בסוגיות הרצועה כי הבעיה האמיתית מלבד הביטחון השוטף התקול היא ציר פילדלפי; קו הגבול בין שטח הרצועה לשטח סיני הוא "מסננת של מנהרות" בגדלים שונים לאורך גבול של כ-10 ק"מ שדרכה זורמים לרצועה חומרי גלם, כספים, נשק, חומרי חבלה ועוד, ומוברחים אנשי חמאס או נציגים אירניים ואחרים המסייעים לחמאס בהתחמשות, באימונים ובבניית תעשיית הנשק העצומה שלו מתחת לקרקע ברצועה. אין ספק שהכסף הקטרי שקיבל בברכת ישראל סייע להתעצמותו. לא הכסף חולל אותה. חולל אותה ציר פילדלפי הפרוץ; "הפשע המושלם" הוא - עצימת עיניים בלתי מובנת ובלתי מוסברת של המערכת המופקדת על הביטחון השוטף שלנו מול חבל ארץ זה ששותקת או "מקבלת את הדין". מאז ברח אהוד ברק מלבנון בשנת 2000, השתלט חיזבאללה על דרום לבנון ובסיוע מקיף ועקבי של אירן הכין איום אסטרטגי רקטי על ישראל בשרות אירן במטרה לחולל הרתעה מפני תקיפת תוכנית הגרעין שלה (איום זה חוזק בהמשך על-ידי חמאס, על-ידי גרעיני נוכחות של חמאס באיו"ש, על-ידי הכוחות חותיים בתימן ועל-ידי מליציות איסלאמיות קיצוניות בעירק וסוריה. עובדה זו לא נסתרה מעני מערכת הביטחון הישראלית אבל גם לא טופלה כהלכה. בשנתיים האחרונות כשטבעת האש התהדקה סביב ישראל בראש וראשונה על-ידי השילוב שבין לבנון ועזה בתוספת התחזקות נמשכת של חמאס באיו"ש, היה ברור כי הכנת מענה אפקטיבי (המחייב כוחות יבשה) מול חיזבאללה הוא נושא דחוף. חרף זאת, ובזכות קונספציית ההכלה מעט מאוד נעשה בכך, וכאשר הגיעה ישראל לצורך לפעול בשתי חזיתות סימולטנית, חרף הדיבורים הרמים והטיעון האמריקני הלא משכנע, נרתעה בראש וראשונה מחמת אי-מוכנות מספקת. אינני יודע מה חושבים לעצמם בכירי מערכת הביטחון - אולם גם הציבור הישראלי וגם האויבים מסביב מבינים זאת.

מטרות לאומיות, מטרות מדיניות ומטרות מלחמה

התמונה הביטחונית המנהלית-מנהיגותית העולה מסקירה זו מבהילה למדי; הממשלה אכן קבעה מדיניות לפיה האינטרס הלאומי מחייב הפרדה גאוגרפית ומנהלית בין עזה לאיו"ש. על-כן, השתלטות חמאס על הרצועה היא שעת-כושר לייצב מציאות כזו ולשמר אותה. מול אויב פעיל יש תמיד סיכונים; אבל משהוגדר אינטרס לאומי, על מערכת הביטחון להיערך מולו ולהתריע כל אימת שהיא סבורה שלא תוכל לממש את אחריותה, או שהסיכונים המתפתחים סביב מציאות זו מחייבים התאמות ביטחוניות, אזרחיות או שתיהן. כמתריע הלאומי זו חובתה בפני הממשלה וועדת חו"ב של הכנסת. אם יודעת מערכת הביטחון להשתתף באינטנסיביות רבה בביקורות פוליטיות על הממשלה, היא חייבת לדעת כיצד לעשות זאת גם במסגרת תפקידה המוצהר. לדעתי השאלה אם כך נהגה המערכת מאז 2007 היא אחת השאלות המרכזיות שצריכה לבחון ועדת החקירה הממלכתית שתקום. לא הכסף שהעבירה ישראל לחמאס בכדי "לקנות" כביכול שקט יחסי הוא הבעיה, אלא מה עשה חמאס בכסף זה וכיצד הגיבה או נערכה ישראל ביטחונית מול מעשיו, שברובם היו ידועים ומוכרים. לפחות בשנה האחרונה היה ברור שחמאס הפך לחלק מ"מעגל האש" האירני שעיקרו הכנת מלחמה או השתתפות במלחמה אזורית נגד ישראל כהרתעה אסטרטגית ויכולת הכרעה אסטרטגית מולה במלחמה כוללת. את המטרות קובעת הממשלה, את תוכניות היישום - מע' הביטחון. שאלה שאין דנים בה די הצורך בימים אלה היא תפקידה של מצרים בהתפתחותו של חמאס ברצועה. מצרים היא מדינה שיש לה הסכמי שלום עם ישראל, שבהתאמה עם חוזה השלום הקובע פירוז סיני, קבלה מישראל יותר מפעם רשות להכניס נשק כבד וכוחות יבשה ואוויר לחצי האי בכדי להילחם ביסודות הדאעשיים היושבים בסיני. היו אלה מחוות משמעותיות שספק רב אם ישראל ניצלה ביעילות למאבקה למען חסימה אפקטיבית של מעברי ציר פילדלפי לעזה- "צינור החמצן" העיקרי של חמאס². האיום המצטבר מפעילות ציר זה חייב היה להביא את מערכת הביטחון להבנה שאין להתיר למצרים להעביר לחמאס אמל"ח, חומרים תומכי-מלחמה, או חומרים רב-שימושיים המחזקים צבאית את חמאס וגרורותיו ברצועה. על המעקב המקצועי-מודיעיני בשאלות אלה מופקדת מערכת הביטחון, מה באמת עשתה במידע שהצטבר בנושא זה?!³ למעשה, הכנסת כסף איננה שאלת יסוד בעניין זה אלא מה עושה כסף זה? הנחת עבודה אלמנטרית חייבת להיות שארגון טרור אינו יכול לפעול ללא כסף, ואם הוא מתקיים ופועל שנים ואף מגביר חיילים, הוא מקבל כספים רבים, בעיקר מגורמים לא ישראלים שאת היקפם יש לחשוף ואת הגעתם חובה למנוע. כבר נטען לעיל שאגף המודיעין של צה"ל הוא המעריך הלאומי של רמת הסיכונים המלחמתיים - תוספת חמאס מחוזק למעגל האש האירני הוא "מבוא" לאיום אסטרטגי מוגבר! קטר היא מדינה מקיאבליסטית וממלאת תפקידה זה בכישרון רב. קבלת כסף מקטר עבור חמאס איננה מעשה חסד עבור ישראל ובוודאי שאין בכוונתה לרסן בכך את חמאס. כוונתה הייתה לעודד את רמת החתרנות והסכסוכים באזור לצד ההשפעה הארסית של האידאולוגיות הפונדמנטליסטיות בשירות אירן כנושאת דגל האיסלאם השיעי. העובדה שישראל לא פיתחה מנגנון לוחמה בהשפעה הפינאנסית של קטר על האזור, בתרומתה לבניית הגל האנטי-ציוני והאנטישמי העולמי של זרמי הכספים ששטפו ממנה למדינות שונות - ארה"ב (למשל: האוניברסיטאות) ואירופה בכללן, הוא כשל נוסף של הממונים על הביטחון הלאומי הישראל - שותפות של הממשלה, מע' הביטחון, חוגים אקדמיים ואחרים המעורבים במלחמות הכמוסות של כל מדינה וכנסת ישראל. להערכתי, הבליטה מלחמת "חרבות ברזל" לקונה חמורה בעבודה המשותפת שבין הממשלה למערכת הביטחון: הממשלה אחראית לאסטרטגיה הלאומית; מערכת הביטחון - על מימושה בתחומי המודיעין והצבא. אם קיימת אי-בהירות בשאלות אלה, תפקידה של ועדת חוץ וביטחון ליישב זאת. הכשל של 7.10 מגלה יותר מטפח של לקונות בהתנהלות כל הגורמים המעורבים בתפקוד רב מערכתי זה, וחשוב שוועדת חקירה שתבחן עניינים אלה תציע תיקונים מרחיקי לכת לנטרול לקונות אלה ותצווה לאוכפן. גם הציבור חייב לדרוש זאת ממנהיגיו הפוליטיים. בסופו של יום, המחלוקת המהותית בציבור היהודי והשלכותיה ההרסניות על הלכידות הלאומית שואבות רבות מן המחלוקת בין הימין - ציונות, לשמאל - פוסט-ציונות בישראל. נראה שאפילו המלחמה אינה מצליחה להרחיקנו מהן ומתברר שבהשפעת כוחות פנימיים שליליים בהדרגה אנו חוזרים לסוגיות שעוררו את האנרכיה במחצית הראשונה של 2023. מבחינה זו הבחירות הבאות תהיינה גורליות באמת. לכן, חובה לערכן רק אחרי שוועדת חקירה ממלכתית תבדוק את אירועי 15 השנים האחרונות - הישגים וכשלים ותפרסם את מסקנותיה והמלצותיה. מבחינה זו שעון הזמן של ישראל איננו פועל בסינכרוניזציה עם שעון הבחירות של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אבל גם השעון הגלובלי איננו מציית לשעון זה - והשעון הגלובלי הוא השעון הקריטי ובו עלינו להתמקד.