בחמישה עשר בשבט הננו מציינים את ראש השנה לאילנות. ביום זה נוהגים לקיים שורה של פעולות רוחניות (אמירת מזמורים, ברכות על הפירות וכד') - הקשורות בהדגשת התעלותו של האדם. את הקשר בין האדם לאילנות אנו מוצאים בפסוק בספר דברים, "כי האדם עץ השדה", אך דרושה לכך הבהרה: מהו הקשר התוכני והפנימי, בין האדם לבין מה שמסמל האילן? יתר על כן: הבריאה נחלקת לארבע קבוצות: דומם, צומח, חי, מדבר (-אדם), ברור שהצומח עולה על הדומם בדרגתו, אך החי וכל-שכן ה"מדבר" עולים על הצומח. מדוע, אפוא, נבחר הצומח כסמל לאדם?

תיקון המידות - "צומח" שבאדם

העניין ניתן להסברה בשני מישורים:

כוחות הנפש של האדם מורכבים אף הם מ-4 קבוצות, הזהות לארבע הקבוצות שבבריאה. בתורת החסידות מוסבר בהרחבה כי כוח הביצוע באדם מקביל ל"דומם", הרגשות - ל"צומח", השכל - ל"חי", והעל-שכלי - ל"מדבר". אין כאן המקום להרחיב בנדון, אך לענייננו די לציין כי הרגשות שבאדם משולים ל"צומח", מכמה טעמים, בין השאר משום שהרגשות מצויים בתהליך של "צמיחה" וגדילה. מכל כוחות הנפש - תפקידו העיקרי של האדם הוא לטפל ברגשותיו (במידותיו). מצד אחד לרסן אותם, ומאידך לטפח אותם בכיוון הנכון. אומנם האדם צריך לטפל בכל כוחות נפשו, אך הרגשות מצריכות "עבודה" מיוחדת ותשומת לב. משום כך - ראש השנה לאילן הוא הזדמנות מתאימה להזכיר לאדם את שליחותו ותפקידו בטיפול ב"גן הצמחים" שבנפשו, כלומר - ברגשותיו.

"צמיחה" מתוך ה"שורשים"

קשר נוסף ועיקרי בין האילן (הצומח) לאדם, וההדרכה שניתן ללמוד מכך לגבי תפקידו של האדם: לצומח יש יתרון מיוחד על פני החי בכך שהוא תמיד קשור ומחובר למקורו. צמיחתו והתפשטותו לצדדים אינם מביאים, חלילה, לניתוקו ממקורו, כי אם אדרבה, התחברותו המתמדת והיצמדותו לשורשיו היא המאפשרת וגורמת לו את גידולו וצמיחתו כראוי, עד כדי נתינת פירות נאים וטובים. על עם ישראל נאמר: "ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל", יהודי חייב לזכור את שורשיו, את אבותיו: אברהם יצחק ויעקב, ואז הוא יציץ ויפרח. עליו לשמור את הקשר עם שורשיו ועם עברו ולהיות מחובר אליהם תמיד. באמצעות ההתבוננות במאפייני הצומח יכול האדם להבין שלמרות שהוא מצווה "ללכת" ולהתקדם מבחינה רוחנית, עליו לשמור על קשר והתחברות עם המקורות, לדעת ולזכור את שורשיו ולהשתדל להיות קשור אליהם לעד. כמו-כן, בכל מקום שבו הוא הולך ובכל מצב שבו הוא נמצא - עליו לשאוף אל שורשו ומקורו. נשמתו היא חלק אלוקה ממעל, אשר "גם בשעת החטא הייתה באמנה אתו יתברך" (תניא פרק כ"ד), ותשובה מאהבה מועילה עד לידי כך ש"זדונות נעשו לו כזכויות". המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר". גם כאן אנו רואים כי החלק בעולם הבא וה"צדיק" שיש לכל יהודי, קשורים עם היותו "נצר מטעי" של הקב"ה, בבחינת "צומח" היונק משורשיו בכל עת, ולפיכך "ועמך כולם צדיקים".

המסקנות מכל האמור הן:

א. על יהודי "לעבוד" על מידותיו ורגשותיו ולכוון אותם לרצון הקב"ה, הן בצד ה'עשה טוב' והן בצד ה'סור מרע'. ב. על יהודי לגלות את שורשיו ולהיצמד ולינוק את חיוניותו ממקורו, באופן מתמיד וללא הפסקה. ג. כשאנו מסתכלים על הזולת, על יהודי אחר, אף אם הוא נמצא במצב לא ראוי - עלינו לזכור כי מקורו ושורשיו הם באבותיו - אבותינו, ולכן קל מאוד למצוא אצלו את נקודתו הפנימית, להיותו שייך ל"עמך כולם צדיקים", ולהפעיל נקודה זו מתוך אהבת ישראל ובמלוא ההתלהבות וההתגלות.