ימוֹת המשיח. בביטוי גאולי זה השתמש טור זה לפני שבועות אחדים כדי לבטא את הסחף החיובי שחל ב"מֵיינסטרים" החרדי, לעבר הכרה בחיוניותם של המדינה וצבאה לעצם הקיום של שמונת מיליוני היהודים בישראל. הבאנו אז צילום מרגש שתיעד חופה חרדית במונסי - ובה, הפלא ופלא, לא רק שהזוג הצעיר התעטף מתחת לחופה בדגל ישראל, אלא הקהל כולו שר בליווי התזמורת את התקווה בקול גדול; אותו המנון שהשמעתו אסורה היתה, כידוע, בימים כתיקונם במגזר החרדי, בהיותו, רחמנא ליצלן, ההמנון הציוני.
באחרונה נראו בקהילה החרדית אינדיקציות נוספות להתקרבות למדינה ולצבא ההגנה לישראל. הציבור החרדי, שברובו (לא כולו) ראה עצמו מנותק מהמדינה וצבאה ו'אינו מכיר' בה, בדגלה הכחול לבן ובהמנונה - החל לעכל שהמדינה וארגוניה הביטחוניים, ממלאים תפקיד חשוב בעצם הקיום היהודי; ושאלמלא הם אלה, אפשר שגורלו של ציבור זה היה חלילה זהה לגורלם המר והנמהר של 1,400 הנעקדים מבארי, רעים, כפר עזה, אופקים, ניר עוז ושאר יישובי העוטף, שעונו במיתות משונות ואכזריות בידי פלשתינאצים חייתיים.
יש, מסתבר, עדויות נוספות המבטאות התקרבות למדינה עד כדי הערכה עמוקה כלפיה. משפחה חסידית שהשיאה את בתה, הצטלמה בהרכב כמעט מצא עם דגל ישראל והצדיעה בחגיגיות לדגל. מי היה מאמין לפני ה-7 באוקטובר, שמחזה כזה בכלל יכול להתרחש.
או התפילה לשלום חיילי צה"ל ולהצלחת ראשי המדינה, שהושמעה - לא ייאמן! - בחתונה של שתי משפחות מחוג נאמני החזון איש בבני ברק. מי שמכיר את הפלגים השונים בציבור החרדי, יודע שהחזון-איש'ניקים הם מהמחמירים לא רק הלכתית (למשל, אינם משתמשים בשבת בחשמל הציבורי ובמים הזורמים שמספקת העירייה), אלא גם ביחס העויין והפוסל כל מה ששם המדינה קרוי עליו. במלים אחרות: שום התייחסות חיובית ל'מדינע' (חוץ מהיותה מקור כספי לא רע לעולם הישיבות).
לפני ימים אחדים ניתן ביטוי של ממש להתפכחות החזון איש'ניקים. דף 'תפילה לציבור לקראת חופה' שחולק לבאי חגיגת נישואים של שתי משפחות חזון איש'ניקיות, לאמירה תחת החופה, בו מופיעים פרק תהילים לזכות חיילינו, וגם תפילת מי שבירך, שהיא תקציר מדויק של 'התפילה המזרוחניקית' לשלום חיילי צה"ל - אבל מבלי להזכיר את צה"ל: "הוא יברך את החיילים העומדים על משמר ארצנו". נכון שהביטוי 'הכפרני' 'חיילי צה"ל' עדיין מוחרם, אבל כבר יש תפילה לשלומם וגם זה משהו. משהו שלא היה בעבר. סוג של התפכחות הגורסת, שבינינו לבין הנאצים החדשים עומדים אומנם חסדי שמיים, אבל גם חיילי צה"ל שהם שלוחי דרחמנא וְיָדָא אֲרִיכְתָּא של ההשגחה העליונה. ולכן צריך להתפלל לשלומם ולניצחונם. כי ניצחונם הוא ניצחון עם ישראל כולו, ניצחון תורת ישראל, ניצחון ארץ ישראל.
ובתחתית הדף, שהוקדש לזכות ארבעה מהלוחמים בשמותיהם, הופיעה שורה צנועה אבל משמעותית: "להצלחת ראשי המדינה - 'ותקנם בעצה טובה מלפניך'". מי היה מאמין? מה שהמלחמה הארורה הזו עשתה... כמה עיניים עצומת נפקחו לרווחה והכירו במציאות הקשה ובעוצמת תאוות רצח היהודים הרוחשת מסביב, ושנבלמת בוודאי בחסדי שמים, אך גם בדמם של לוחמי צה"ל 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם' (תהילים ט"ז).
ויש גילויי הזדהות ממקומות ממש בלתי צפויים. אפילו מקהילת הסאטמרים האנטי ציונים הקנאים והכל בהנחיית - לא תאמינו - האדמו"ר עצמו. כפי שדיווח איציק ברנדוויין בערוץ 7, על חיילים בצפון שיצאו לעיר צפת לקניית מזון לשבת אך תוכניתם התהפכה במפתיע:
"אחד החיילים פגש בלוחם מחטיבת אלכסנדרוני, שנתן לו מספר טלפון של נכד האדמו"ר מסאטמר: 'הוא כבר ידאג לך להכל', אמר. החייל הנדהם סיפר: 'אני מתקשר אליו, אומר לו שאנחנו 10 חיילים תופסים כוננות. וכבר הבוקר הגיעה משאית עם בחורים מישיבת סאטמר והורידו קרטונים עם כל טוב'. שאלתי לאן הולך שאר האוכל שהביאו, והם השיבו שהם עוברים בין המוצבים בצפון ומורידים לחיילים אוכל לכבוד שבת. "החייל הדגיש: 'אז פעם הבאה אם שואלים אתכם מי מאכיל לשבת את החיילים בצפון, זה האדמו"ר מסאטמר שנתן הוראה שלא יישאר אף חייל רעב ושיהיה שפע'. והוא סיכם: 'דאגו לכל הפרטים הקטנים כולל כוס קידוש לשבת וכמובן ביקשו שלא נצלם אותם'".
אפילו היומון הליטאי 'יתד נאמן', שנודע ב'השקופע' הנוקשה שלו ובהסתייגותו ממוסדות 'המדינע', שינה כיוון וכתב השבוע: "העובדה שהשגרה שלנו נמשכת, בלי שינוי מהותי בתפילה על חיינו ועל נפשנו, איננה עדות לעודף במידת הביטחון בחסדי הבורא יתברך, כי אם ההפך. זה לא ביטחון. זו שאננות. איך אנחנו יושבים בשלווה וממשיכים בשגרה כאילו כלום לא עומד לפתחנו? האם אנחנו עיוורים או חרשים חלילה? מניין הרוגע הנפשי הזה עד כדי בקושי מילמול 3-2 פרקי תהילים למען החטופים ולמען שלום המסתכנים בחייהם בזירת המלחמה... אנחנו רגועים ושלווים - הייתכן?".
נכון שההתפכחות עודנה רחוקה מן הצרכים הקיומיים של עם ישראל. הגיוס לצה"ל בבני הגיוס בציבור החרדי הוא פחות מאפסי. אפילו כשמדווחים לציבור בתופים ובמחולות על ההצלחה בגיוסם של 220 חרדים, מתברר שרובם חרל"שים (חרדים לשעבר) והשאר בכלל ציונים מהדגם החר"דלי, ורק מעטים מייצגים את החרדי הטיפוסי. מצד שני, לפחות יש התחלה של הבנה. מעט מדי. אבל בכל זאת זוהי תחילתה של הדרך העולה לגאולת ישראל, כמאמרם של רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בתוך בקעת ארבל לפנות בוקר וראו איילת השחר שבקע אורה. ממשיך התלמוד הירושלמי (מסכת ברכות פ"א ה"א) לספר לנו על שאירע באותו טיול של לפנות בוקר: "אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קימעא קימעא, וכל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת". אומנם קמעא קמעא, אבל רבה והולכת.
