1. בין רטוריקה למעשים. ההאזנה להקראת החלטתו של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (26.1.24) הרתיחה את הדם. התיאור העובדתי היה חד-צדדי בעליל. 7 באוקטובר הוזכר ביובש כתאריך בו חמאס תקף את ישראל ובתגובה ישראל תקפה בעזה. לא הייתה מילה על פשעי המלחמה ומעשי הזוועה של חמאס. החטופים נזכרו בקושי במשפט האחרון, בדרישה חסרת שיניים לשחררם. הנרטיב היה כאילו נכתב בידי חמאס. הנתונים המספריים היו של הרשויות בעזה, אונרא והאו"ם. הציטוטים של בכירים מישראל היו סלקטיביים והוצאו מהקשרם.
לעומת זאת, ההחלטות המעשיות של בית הדין היו - בגדול - דרישה מישראל להימנע מרצח עם ולפעול להקלת הסבל ההומניטרי ברצועה. בקיצור: לא לעשות את מה שאנחנו ממילא לא עושים, וכן לעשות את מה שאנחנו ממילא כן עושים. זה הזכיר לא מעט פסקי דין שגרתיים לגמרי, בהם יש פער ניכר בין הרטוריקה לבין המעשים: העבירה חמורה מאוד והעונש היא עבודות שירות, הפגיעה בשם הטוב היא קשה והפיצוי הוא כמה שקלים.
אין שום דרך לדעת מה התרחש מאחורי הקלעים של בית הדין. אני יכול רק להציע ניחוש על בסיס אנקדוטה ב"כן, אדוני ראש הממשלה". כאשר ג'ים האקר מבקש שבריטניה תימנע בהצבעה באו"ם על גינוי ישראל, במקום לתמוך בה בצורה אוטומטית, מציע לו סר האמפרי עסקה: בסדר, אם תסמיך את השגריר לשאת נאום תקיף בגנות הציונות (האקר לא מסכים, אבל משרד החוץ ממילא עושה מה שבא לו). שמא זה מה שקרה גם פה: השופטים המתונים הסכימו לאמירות קשות בתמורה לצעדים רכים.
2. למילים יש חשיבות. עם זאת, אין לזלזל לרגע ברטוריקה של ההחלטה. שונאי ישראל - וכידוע אין מחסור בכאלה - ינופפו מכאן ועד להודעה חדשה בקביעות-לכאורה לפיהן מעשיה של ישראל עלולים להוות רצח עם. בעידן השקר בו אנו חיים, איש לא יתפלא אם המילים הקשות יעברו שיפוץ ויוצגו כאמירות פסקניות וסופיות. וגם אם בצורה מפתיעה הן יצוטטו כמות שהן, די בכך כדי לגרום לנו נזק אדיר בדעת הקהל - מה שעלול להיות מתורגם לצעדים ממשלתיים ולעוד התפרצויות אנטישמיות.
ההסברה הישראלית מצויה ממילא בפיגור ניכר - גם משום שבצורה מסורתית כל ממשלות ישראל מזניחות אותה, גם משום שאנחנו בנחיתות בשל האנטישמיות המושרשת, גם משום שהתמונות מעזה אכן קשות, גם משום שמדובר בסכסוך מורכב מאוד שלרוב העולם אין סבלנות לשמוע עליו. הסוגיה הזאת, שהיא בנפשנו (ממש כך), מצריכה מהפך מוחלט: לשכור את משרד הפרסום הכי טוב בעולם, לתת לו עשרות מיליוני דולרים ולהגיד לו שיפעל כמיטב הבנתו. זה כמובן לא יקרה, והמחיר יהיה כבד עד מאוד.
3. מחייב חשיבה נוספת. אחרי כל זה, חייבים לחשוב לעומק על המשמעות של עצם ההחלטה. 15 שופטים מכל קצווי העולם מצאו, כי פעילותה של ישראל בעזה היא בעייתית מבחינת החוק הבינלאומי. זה כולל את השופטים מארה"ב, מגרמניה, מצרפת ומאוסטרליה. לא מדובר ברוב דחוק של שופטים ממדינות סמכותניות ובעלות רקורד מפוקפק בתחום זכויות האדם, אלא בהחלטות כמעט פה אחד, כולל של שופטים שאין כל ספק בדבר עצמאותם ומקצועיותם, וכאמור - גם ממדינות התומכות בישראל.
אולי באמת יש בעיה? אולי הפרשנות שלנו לחוק הבינלאומי איננה נכונה? אני לא יודע; אבל ברור לי שמיטב אנשי המקצוע חייבים לתת על כך את הדעת. בהחלט ייתכן שהחוק הבינלאומי מעצבן, שהוא מיושן, שהוא לא מתאים למאבק מול ארגון טרור שבעצמו דוגל ברצח עם, שמדינות אחרות מתעלמות ממנו. זה לא נותן לנו את האפשרות להתעלם ממנו ולפעול בניגוד אליו. אפשר לא לאהוב את חוקי התכנון והבנייה או את הגבלת המהירות בכביש; זה לא מתיר לבנות בלי רישיון או לנסוע 150 קמ"ש.
התהליך בבית הדין לא הסתיים. ישראל צריכה לדווח בעוד חודש על פעולותיה, דרום אפריקה תוכל להגיב, אפשר לבקש עוד צווי ביניים ומתישהו יהיה פסק דין סופי. יתרה מזאת: הפרות של החוק הבינלאומי עלולות לגרור צעדים חד-צדדיים נגדנו, בגיבוי ההחלטות תוצרת האג. לכן, בלי הרבה רעש וצלצולים, חייבים ממחר בבוקר לבחון בשבע עיניים את ההחלטה, להשוות אותה לפקודות בשטח ולבצע התאמות ככל שנדרש.
