לשבת בשדרות בן ציון. בציבור הרחב תל אביב נתפסת כמו שהיא טוענת שהיא -"עיר ללא הפסקה", והיא אכן כזאת. אני זוכר, וציינתי זאת באחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בבואי לתל אביב לאחר 35 שנות גלות בירושלים, כששמתי לב לאיזה דבר מעניין. מעל לפתח של מיני סופר היה כתוב: "אנו פתוחים גם ביום". אמרתי לעצמי: "זאת תל אביב". מאז עברו 15 שנה בקירוב. הדימוי התל אביבי, גם העצמי וגם בחוץ הוא שזאת עיר חופשית במלוא המובן של מונח זה. אין דבר שמסמל זאת יותר מאשר חוף הים - פתוח לעולם. ירושלים היא הררית, מבצר מגן למעלה, קרוב לשמיים ולשוכן במרומים civita dei .עם חומה אחת עתיקה והרבה חומות חדשות של החי והדומם.
תל אביב היא הרבה יותר מאשר עיר על שפת הים. היא הומה כמו הים השכן, היא מבעבעת תרבות, אמנות ודעת והיא הצליחה לשמר את היותה העיר העברית הראשונה. היא עברית אוטנטית עם ניחוח בינלאומי. היא ישראלית במובן החיובי של מורשת זאת. יש בה חדש וישן אשר שזורים בה - פסיפס יפה. אלה הריאות שלה שנושמות בלי הרף ומפעילות את הלב התל אביבי.
אשר לתל אביבים, אם יש מושג כזה, הרי מדובר על תל אביב רבא, שכן תושבי הערים הסמוכות, גבעתיים רמת גן, בת ים, חולון וכיו"ב, הן אומנם ישויות מוניציפליות נפרדות עם הישגים משלהם, אך ברוח הם תל אביביים. אני חושב שהתל אביבי הוא אדם סובלני. הוא מתחשב בשוני של הזולת ורק מבקש שיכבדו את העצמיות שלו. כמעט כמו הניו-יורקי. אלא בניגוד לניו-יורקי הוא אינו אינדיבידואליסט. נכחתי בכך בשדרות בן ציון.
אפשר לעזור? זאת הייתה תופעה מחממת לב שבאה לי בהפתעה מוחלטת. בהזדמנות אחרת דומני שהזכרתי אותה. אני מהלך במעלה שדרות בן ציון שבהן אני גר, מטפס עם מקלי ותרמלי על הגב ובשל עלייה די תלולה מדי פעם, אני בולם כדי לאפשר ללב לנוח לפני שאני נכנס מחדש להילוך ראשון. ברוב המקרים כאשר עצרתי, כמעט כהרף עין, התייצבו לפני ההולכים, בין אם היו אלה צעירה, צעיר, אישה וגבר, תלמידה או תלמיד מתבגרים, ושאלו אולי אפשר לעזור. גם אם הייתי בלי תרמיל ורק עם איזו שקית ניילון ומָטֶה-ההליכה ודי היה אם עצרתי לרגע שהאדם מאחורי יתיצב לפני כדי להודיע לי שהיא או הוא יקחו אותה ממני כדי להביא את שנינו לחוף מבטחים. על השאלה שלי אם המען שלי לא יסיט אותם מדרכם שלהם, השיבו לי: "אין דבר".
הנה מדדה לו ישיש אלמוני בשדרה ואלמונים תל אביביים מנסים לסייע לו. האם אין זה מלבב בכלל ומחמם את הלב של הקשיש בפרט לנוכח מילוי הכתוב "והדרת פני זקן". ודווקא בתל אביב, המנוכרת כביכול. הרי גם קשיש נרגן וכעוס, ויש רבים כאלה ובצדק, לא יכול שלא להיות מפויס לנוכח יחס חם, לבבי ומתחשב זה. וכל זה בשדרות בן ציון.
שדרות בן ציון היא שדרה אחת מתוך שלוש השלוחות מכיכר הבימה בליבה של תל אביב לכמה כיוונים . שדרות רוטשילד, הגדולה שבהן, שפונה ממרכז העיר אליפטית לדרום מערב, שדרות ח"ן לכיוון צפון ושדרות בן ציון למערב. בן ציון היא הקטנה מבין שלוש השדרות. אבל היא מעין דרך מלך שבין כל המעברים בואכה רחוב בוגרשוב והדרך אל הים. גם נתיבי התחבורה הציבורית וגם תנועת הולכי הרגל עמוסים בקטע קטן זה של העיר שחוצה את רחוב המלך ג'ורג' שהוא רחוב מרכזי, צבעוני מאוד והומה מאוד. כל זה זורם דרך שדרות בן ציון.
בעוד שבשדרות רוטשילד יש כמה קיוסקים לאורכה, אלה לא משתווים לקיוסק שבקצה שדרות בן ציון, ליד כיכר הבימה. הוא מקום ועד לצעירות ולצעירים בכול ימות השבוע, לרבות שבת ותמיד משתרך תור ליד דוכן הכריכים המגוונים בצבע ובתוכן והעוגיות למיניהן. מסביב כסאות, ספסלים, שטיחונים - מפגש תל אביב הומה.
בשדרה עצמה יש תנועה רבה של הולכי רגל ונתיב אופניים. זאת במיוחד בימי חורף, שהרי החורף התל אביבי הוא מעין קיץ אירופי-יבש, בריזה מרעננת מן הים ולא מזיעים. וחולפים על פניך אנשים בודדים ובזוגות, בשלישיות, אימהות עם עגלות תינוקות, בודדת או בחבורה ומשוחחות בפה ובידיים ולא מדברות בסמרטפון, גם זאת תופעה חריגה בימינו. ועדיין גם בימינו אלה בעת המלחמה בעזה יש תיירים ואני מזהה אותם. הם מטיילים אל הים. קרנבל ססגוני של דמויות בתנועה מתמדת בליבו של הכרך שאני נהנה ממנו ביושבי בשורה הראשונה.
הספסל קבעתי לי מנהג שמדי בוקר לאיזה שעה קלה אני עובר מן הבית לשדרה ושם שמור לי ספסל ואני קורא את העיתון. לא מכבר, לגמרי במקרה עובר חתני יורם פוגל בדרך מביתו ותופס אותי קורא בעיתון ואנו חוטפים שיחה קלה והוא ממשיך בדרכו. בלב העיר הגדולה ובכל זאת משהו שכונתי, קהילתי "היימיש". גם הסָפָר שלי, איציק הקטן, שבקרבת המקום ברחוב המלך ג'ורג', ראוי לסיפור נפרד - גם הוא דמות שכונתית. ויש אפילו סוּפֶּר קטן בשדרה במרחק שלוש דקות הליכה מביתי, מעין "מכולת" של פעם שבני דורנו לא יודעים מה זה. הוא משפחתי. גם לעצמו וגם ללקוחות. כל אימת שאני בא לשם, הבעלים, האבא או הבן, יוצאים מגדרם וממקומם מאחוריי הדלפק כדי להוריד ממני את התרמיל ולשים אותו על הדלפק. בסיום הקניות שמים את התכולה לתרמיל סוגרים אותו ומוכנים לשים אותו על גבי.
באחד השבתות ואני ישוב על הספסל שלי בשדרה וקורא במוסף השבועי של העיתון ויגש אליי פעוט, להערכתי בן שנתיים, מחייך אליי במלוא פיו המלא ומנופף, ושני ההורים מנסים להרחיקו מעלי שלא יטריד ואני מבקש מהם לאפשר את ההיכרות עם הזאטוט החברותי הקטן הזה שלא מש ממני ונותן לי תשומת הלב מלוא חופניים. ילדים יש להם חוש חברתי טבעי. כנראה שהוא מצא בי משהו מעניין. עוד נקודת זכות לתל אביב. כשאתה לא יכול לחזור לנעורים שלך הם חוזרים אליך בדמות הפעוט המתוק הזה - בשדרות בן ציון.