כבר עשר שנים שאריאל שרון איננו עימנו. ביום ששי בבוקר יעלו בני המשפחה, ידידיו ומקורביו, נוצרי זיכרו ובראשם נשיא המדינה, אל גבעת הכלניות, מקום קבורתו לצד רעייתו לילי. שני הקברים צופים מזרחה אל חוות השקמים שמעבר לכביש. מערבה משם - ישובי עוטף עזה ורצועת עזה. יש לקוות שהטקס יעבור בשלום, שמכיסי ההתנגדות החמאסית - שעוד נותרו לאחר שצה"ל כתש את צפון הרצועה - לא ישוגרו טילים. מתפקיד ראש הממשלה נאלץ שרון לפרוש, כזכור, מסיבות בריאותיות, כשנה לאחר שיצאה אל הפועל תוכנית ההינתקות שלו. שנותיו האחרונות עברו עליו בתרדמת ממנה לא התאושש. בין המשתתפים שהגיעו מחו"ל ללוותו בדרכו האחרונה היה גם ג'ו ביידן, אז סגן נשיא ארה"ב. אהבתי את גוש-קטיף. ראיתי בו סמל להתיישבות פורחת בחבל ארץ מיוחד. אהבתי את המתיישבים, רובם כיפות סרוגות. כאבתי את עקירתו. נלחמתי נגד ההינתקות ועד היום, 19 שנה לאחר התרחשותה, קשה להבין מה היו מניעיו האמיתיים של "מר התיישבות" לעקור את ההתיישבות. שרון היה בולדוזר. עוד בתפקידו כשר השיכון והבינוי הקים התנחלויות ברחבי יש"ע, ולא פעם העלה קרוונים עם מתנחלים באישון לילה, על אפם וחמתם של האמריקנים וכדי לסבך מולם את ראש הממשלה יצחק שמיר. לא ששמיר התנגד להתיישבות יהודית בכל רחבי ארץ-ישראל. נהפוך הוא. אלא שהוא ראה את התמונה הרחבה יותר. מוטב להרחיב התנחלויות קיימות, אמר, מאשר להקים בעיתוי הלא-נוח התנחלויות-דמה, ולתחוב אצבע לעין האמריקנית. שרון פעל ממניעים אידאולוגיים ולא פחות מכך - פוליטיים. כך בבולמוס להניח קרוון בראש כל גבעה, וכך בעקירת 22 ישובים בגוש-קטיף ובצפון השומרון. בטרם ההצבעה בכנסת על "חוק ההינתקות" אמר בין השאר: "אומרים לי כי הנסיגה תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל ברפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעמוד על שלו. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת". זאת לאחר שרק שנה קודם לעקירה הכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב". במקום גוש-קטיף הקים את קדימה. אם מחפשים את שורשי מחדל השבעה באוקטובר, יש לחפשו באוגוסט 2005, בעקירה שהתפרשה בצד הערבי כאות לחולשה ישראלית, כמו הנסיגה החד-צדדית מלבנון ב-2000. התמיהה על המהפך האישי שעבר שרון התעצמה בעקבות האסון הנורא מלפני ארבעה חודשים. הכיצד זה אדם כמוהו, בן הארץ, מלח הארץ, שמכיר היטב את המנטליות הערבית, לא ידע לפחות לכרוך את הנסיגה בהסכם חתום עם הצד השני. בדיעבד, מצאתי צד חיובי אחד בהינתקות. היא העמידה במבחן את הפלשתינים, והם כשלו. נסוגונו כדרישתם לקו 67 בגבול עזה - אבל את התוקפנות לא הפסיקו. אילו שרון היה היום ראש הממשלה, האם היה מונע מראש את המחדל בגבול והטבח בישובי עוטף עזה? האם היה מסתפק בגדר ובתצפיתניות, ולא היה מורה לצה"ל למהר לשטח ולהשתלט על הפולשים הברבריים? ואולי אז היה מתחרט על עקירת יותר מ-8,000 מתיישבים מבתיהם, ומורה להתיישב מחדש ברצועת עזה? כשם שקשה להבין מה היו נימוקיו האמיתיים לעקירה, כך לעולם לא נדע מה היה עושה הוא במצב המלחמתי כיום. לי אין ספק: כשם שהיה מטפל בדרכו ההחלטית בעקורי קטיף ודואג ביעילות ליישובם מחדש, כך היה דואג למפוני הגליל העליון ועוטף עזה, הולם באגרופו על כל שולחן, מזרז את כוחותינו בהתקדמותם לקראת מיטוט שלטון החמאס, ואולי היה גם יוצא לסיבוב שני בדרום לבנון. מראש גבעת הכלניות אפשר לראות את תמרות העשן העולות מרצועת עזה, מאתרי ההתיישבות היהודית שנמחתה לפני 19 שנה, כמו גם את היישובים הנטושים בארבע מועצות אזוריות ה"עוטפות" את עזה. ציון העשור לפטירתו של מחולל ההינתקות צריך להיות לכולנו יום של חשבון נפש. בפינוי ישובים, בנסיגה משטחים, בוויתורים חד-צדדיים, לא נשיג שלום. נהפוך הוא. יגבר התיאבון הערבי לדוחקנו באלימות מעוד ועוד שטחים, כולל גבעת הכלניות. והרי חלומם הרטוב, המוצהר, של הפלשתינים עליו מתחנכים דורות העתיד שלהם, הוא לסלק כל נוכחות יהודית בין הנהר והים. עם זאת, בניגוד למי שכבר רוקדים על קימום היישוב היהודי ברצועת עזה, את הנעשה אין להשיב. שום ממשלה לא תוכל לתת ברכתה לצעד כזה. ההינתקות היא עובדה מוגמרת גם אחרי המיתקפה הרצחנית בשבעה באוקטובר. עתה יש לעמוד על כך שתקדים שרון ברצועה לא יחזור מול השרון. בהנהגתו (גם אם נסדקה) של בנימין נתניהו ובתמיכת הרוב בעם, מחובתנו אם חפצי חיים אנו, להתמקד בהדיפת הלחצים להקמת מדינה פלשתינית.