לא הכרתי את דבי-דבורה שפריר קרת, לא את סיפורה ולא את אישיותה הצבעונית, כולל היותה ציירת ופעילה חברתית. דומני שעכשיו לאחר כמה שבועות של היכרות, לרבות פגישה אחת, נדמה לי שאני מכיר אותה שנים. זה לא קרה בזכות איזה תחקיר שעשיתי עליה אלא בזכות מָקדֵח מהיר ויעיל שחודר אל תשומת הלב שלך ואינו מרפה וכל זאת בחן ובחסד. מאידך הרי זה מחמיא לבלוגר מבוגר כמוני שהיא מבקשת לשתף אותי בחוויה שנסיבותיה, לרבות השואה, די מוכרות לי.
היא טרחה לבוא מן היישוב הקטן שלה במועצה האזורית משגב בגליל כדי להביא לי את הספר, לאחר שביקשו ממנה חמש מאות שקל! בעבור משלוח באמצעות שליח מביתה לביתי. לאחר שעשיתי היכרות עם הספר וביקשתי פרטים הופצצתי בשישה מיילים מן המוכן. לא זו בלבד שהיה בהם המידע שביקשתי אלא שפע של מילים, תמונות ומסמכים, הכל ארוז יפה, שעלי להיאבק בהם כדי למצותם בארבעה חמישה עמודים. וזאת הייתה רק ההתחלה.
דומני שמבוא קצר זה נותן מושג לקורא במי המדובר. מבחינתי, כמי שרחוק מלהיות מבקר ספרותי, דבי שפריר-קרת עונה על האופן שבו אני עוסק בספרים, לעתים רחוקות - יותר במחבר מאשר בתוכן.
בכול זאת, כמה דברים על הספר שאמור להיות הטריגר של כל הסיפור שלי. בכרטיס הביקור שמעוצב להפליא ונמצא בתוך הספר שהעניקה לי דבי צויין: "ספר הביכורים שלי בידיך. תודה שביקשת לרכוש אותו ולקרוא אותו. תהליך ממושך שנבט בתוכי עוד בהיותי ילדה קטנה הבשיל לכדי חיפושים חובקי עולם והצמיח את הספר הזה".
אובייקט החיפוש שלה הוא גילוי זהותה של סבתה, אִמָה של אִמָה. אבל ברגע שהיא השיגה מטרה זאת, היא דאגה לעשות מה שבימינו הוא אלמנט מאוד חשוב בכל יצירה, כתובה או אחרת, והוא הקידום, ה-promo שלה. דבי יכלה להיות דיקנית של הפקולטה ל-promo ושיווק. ככה היא כותבת באחד המסרים שלה, במעין מתָּאבֵן של 100 מילים על סיפרה:
"הספר כולו נכתב לאחר פרימת סוד משפחתי במהלך פתרון תעלומה בה עסקתי מעל לחצי מאה. זהו סוד אמיתי שאמי נשאה ואותו מיאנה לשתף. לאמא שלי לא הייתה משפחה ולאבי הייתה משפחה ענפה מאד. אי-הסימטריה הזו בלטה לעיניי מאז ילדותי. תמיד רציתי לדעת למה אימא שלי מסתירה את הסיפור המשפחתי שלה, למה היא מסרבת בתוקף לספר מי הייתה אמה והיכן היא. היא מתביישת באמא שלה? היא כועסת עליה ולא רוצה קשר? תרצו להתנהל איתי בנתיבי הסיפור ולדעת אם מצאתי את הסבתא ואם קיבלתי משפחה? תרצו להבין האם חשיפת השורשים שינתה אותי? בניתי ספר מתח שנקרא בלגימה אחת."
"שכבות שקופות" זה שם הספר. את השכבות חשפה דבורה שפריר קרת. ב-275 עמודים עמוסים, מאז ראשית המאה ה- 20 ועד אמצע שנות ה-50, דבורה מוליכה אותנו בסדרת וינייטות ודמויות, בנתיבי אירופה של אז. האירועים הדרמטיים, ובכלל זה השואה, אשר שיקפו את המציאות של אז ועד לעלייה לארץ של אימא שלה. יוהנה פרידמן סבתה היא כמובן הדמות המרכזית מבין ארבע נשים שכול אחת ואחת מהן אוצרת בדרך משלה את הסוד-התעלומה של סבתא מסתורית שהנכדה לא הכירה ואמא סירבה לגלות במשך שנים עד שלא יכלה לעמוד בנחישות של בתה. בסגנון עשיר ובסוגה עכשיווית, לעתים במידה אירוטית רכה - דבי מציירת לנו בצבעי גואש בפרטי פרטים סידרת אפיזודות שכול אחת עומדת בפני עצמה ויחד הן מחרוזת נאה.
תוך כדי כך אנו למדים דבר וחצי דבר על הגרמנים באותה עת, היפים שבהם והמפלצתיים שבהם. בדברים על הקהילה היהודית בגרמניה באותה עת אנו מתוועדים לתיאור שאינו מחמיא ליהודים שאמורים לקדש ערכים מוסריים. דוֹד שאונס את האחיינית שלו. זאת בשעה ש"שווסטר הילדה", האחות הגרמניה, היא אומנם טיפוס גרמני מובהק, על כל הכרוך בזה, אך אישה מסורה שהתאהבה ברֶני. המורה לדרמה, מר קמינסקי, ספק נוצרי ספק יהודי, הוא נואף בשעות הפנאי ואחרת מקורבנותיו היא תלמידתו החרוצה יוהנה אשר פרי בטנה וזרעו מביאים תינוק לעולם שלפני שמלאו לו שבוע נאלץ לעבור לאימוץ.
הנה הקטע השני מן הפרק הראשון-יוהנה: הבטיחו לנו שיביאו את הצרור האישי שלנו ליישוב החדש כשנגיע אליו כך שהשארתי בחדר את כל מה שנשאר לי. הקפדתי לכתוב את שמנו על המזוודה, כולל הכתובת שהייתה למשפחה הקטנה שלי לפני המעבר לגטו: "יוהנה ומייה גרזון (לימים-פרידמן.צ.ג). לצ'פלצ'ה 21 דירה 6, ריגה"... כל עולמי ארוז במזוודת נסיעות קטנה, מזוודה מוכנה לתזוזה. המושג 'בית' הולך ומתרחק ממני. ... פקדו עלינו בצווחות ובאופן חד-משמעי להגיע השכם בבוקר אל נקודת הריכוז... באמצע הלילה, הרבה לפני גיחת האור הראשון אל העולם החשוך הקפוא והלילי. השנה היא 1941. חורף. החלומות שלי לחגיגת יום ההולדת העגול שלי שהולך ומתקרב, נראים כמו חלומות של מישהי אחרת. אולי באמת אפשרי להעביר את החלומות למישהי בת מזל שחיה עכשיו מֵעבר לחומה? עכשיו אני ממש מגרשת מראשי את ההרהורים המדכאים ששואלים אם בכלל אגיע ליום הזה".
הבאתי רק דוגמה קטנה לתיאורי "תקריב" בסאגה של דבורה שפריר-קרת.
הבת והאם דבורה גדלה בבית שבו לאמא לא הייתה כלל משפחה ולאביה הייתה משפחה ענפה. בגיל 17 היא שכנעה אותה לפתוח את סגור ליבה. היא ענתה לה במשפט שבו דבורה פותחת את הספר: "אני יכולה להגיד לך דבר אחד - אם אֶפָּגֵש באמא שלי אֶבְעט בה." הבת הבינה שאמא חדורה בכעס רב אך גם נושאת בושה ועלבון צורב ולכן שמרה על העבר שלה בסוד.
מסתבר לה שאמהּ, סבתה, נטשה אותה בבית יתומים נוצרי כשהייתה תינוקת בת כמה ימים. מה שהפליא את דבורה וסקרן אותה היה שסבתה גרה בריגה שבלטביה, אך בתה גדלה בבית יתומים בגרמניה. לטביה וגרמניה אינן מדינות שכנות. כלומר, הייתה פה מלאכת טשטוש אדירה: אישה יהודייה נוטשת את התינוקת שלה בבית יתומים נוצרי שמאד מאוד מרוחק ממנה. יוהנה ילידת 1902 הייתה תושבת ריגה. משפחתה הייתה עשירה. בשנת 1923 היא ילדה בת בלייפציג בגרמניה והשאירה אותה בבית תינוקות יתומים נוצרי בעיירת הספא גוטלויבה. כשהילדה אירנה, שנקראה רני, הגיעה לגיל 13 אימא שלה דרשה באמצעות דוד שלה, להוציא אותה מבית התינוקות ולהעביר אותה למשפחה מאמצת. המטפלת התאהבה בה. היא הייתה לילדה רני כמו אמא.
רני הגיעה למשפחה מאמצת קשה. הם היכו אותה והיא ברחה מהם. החזירו אותה והיא חטפה עוד יותר. בגיל 26 היא עלתה לישראל עם עליית הנוער לביה"ס החקלאי נחלת יהודה. שם היא הכירה חייל בריגדה יעקב זייפרט. הם נישאו. בשנת 1945 נולדה אחותה נורית. בשנת 1948 עם קום המדינה נולדה דבורה.
"שכבות שקופות" מבוסס על עובדות היסטוריות ועל דמויות אמיתיות, אך עיצובן ומניעיהן הם פרי דמיונה של המחברת.
דבורה שפריר דבורה נולדה בקריית ים א', ישוב קטן שבו רוב התושבים היו ייקים. לאחר הלימוד בתיכון היא שירתה בשל"ת כרפתנית בקיבוץ נוה-איתן שבעמק בית שאן. שם הכירה את בן זוגה שהוא האבא של שלוש בנותיהן. היא נפרדה ממנו ולימים הכירה את שייקה שפריר והם ביחד יותר משלושה עשורים. הם חיים ביישוב קטן במועצה האזורית משגב בגליל, לא רחוק מכרמיאל. לדבורה 15 נכדים. דבורה היא יוזמת, שותפה מנהלת ומנחה ב"שפרירים" של תוכניות יזומות ופרויקטים חינוכיים. היא פעילה מאוד בתחומי החברה וחינוך, מרצה ומנחה קבוצות שונות. היא למדה באוניברסיטת חיפה לתואר ב.א ולתואר השני ב"לֶסלי קולג'". זאת מכללה אקדמית לחברה ואומנויות בנתניה והיא מקיימת לימודים לתואר שני בטיפול באמנות בהתמחויות -אמנות חזותית. דבורה היא ציירת שמציגה ומוכרת את ציורייה בתערוכות או בסטודיו שלה בבית. תוך כדי התכתבות אתה היא מעבירה לי את הקטע הבא:
"הרגע סיימתי ציור שנעשה בהשראת צילום ששלחה לי רבקה קילון חברתי מקיבוץ יסעור. זהו הציור האחרון לתערוכת יחיד שתעלה ביום שלישי הקרוב ב"קפה יודפת" המקסים שבמתחם "בואכה יודפת" שעל ההר שמול ביתנו. שרון, מנהלת המסעדה, נוהגת להפגיש את האמן שמוריד את התערוכה שלו עם זה שמעלה תערוכה חדשה. רעיון נהדר אלא שאני אפגש עם שייקה בן-זוגי.... וככה בבית שלנו הצילומים שלו ייתלו במקום הציורים שלי...."
באנגלית קוראים לאנשים כאלה, ולה במיוחד בשל שמה, a bussy bee דבורה פעילה יעילה. כאשר אני פוגש בת אדם כמו דבורה שפריר אני רואה בכך את חשיבותו של הפרט ומעמדו בחברה כמי שנותן משמעות לחיים - לעצמו, למשפחה, לסביבה, ולחברה כולה. דבר שאנו מזמן שכחנו וזנחנו. עם זאת ישנים פרטים ידועים, מבלי שאנקוב בשמותיהם, שמטילים עלינו קדרות מול אלה שמאירים לנו. דבורה שייכת לסוג האחרון.