מחלקת המדינה מנסה בשיטתיות - בכיכובם של מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן - לפייס את משטר האייתולות באמצעות מחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, כדי לקדם את זכויות האדם והדמוקרטיה באירן ולשכנע את האייתולות להסכים לדו-קיום בשלום עם שכנותיה הסוניות. כדי לקדם את מדיניותה, מתעלמת מחלקת המדינה מהתנהלות האייתולות מאז השתלטותם על אירן בפברואר 1979 וגם ממרכזיות החזון והאידיאולוגיה של האייתולות. מחלקת המדינה סבורה שכמו המערב, גם האייתולות ישעבדו את האידיאולוגיה לשיקולים פיננסים. אבל כצפוי, האייתולות אינם מניחים לשיקולים פיננסים להאפיל על חזון דתי פנאטי ומגלומני בן 1,400 שנים, אלא ממנפים את המחוות הדרמטיות של ארה"ב - כולל מיליארדי דולרים - כדי לקדם את שאיפתם להשפיל ולהכניע את "השטן הגדול האמריקני" ומשדרגים את פעילותם האנטי-אמריקנית בתחומי הטרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה מתקדמות ברחבי העולם, עם דגש על אמריקה הלטינית מדרום צ'ילה ועד גבול ארה"ב-מקסיקו. כמיהת מחלקת המדינה להגיע להסכם נוסף עם האייתולות, התגובה הפושרת למתקפות אירן וגרורותיה על מתקנים אמריקנים, התעלמותה מהליבה הטרוריסטית של ה"אחים המוסלמים" והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור, במקביל להפעלת לחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, דוחפים מדינות אלו - צבאית ואזרחית - לזרועות רוסיה וסין. ב-2024 מחלקת המדינה - השוגה בשיטתיות מאז התנגדותה הנחרצת להקמת המדינה היהודית - מגבירה את הלחץ להקמת מדינה פלשתינית שתתנהל (להערכתה...) בדו-קיום בשלום. מחלקת המדינה מקילה ראש בהתנהלות ובחזון הפלסטשתינים ומבססת את מדיניותה על התבטאויות דיפלומטיות פלשתיניות ותרחישי-עתיד אופטימיים, אך ספקולטיביים. לעומת זאת, מנהיגי ערב מגבילים את תמיכתם במדינה פלשתינית למלל-מחבק במקביל למעש-אדיש-עד-שלילי. הם מעניקים משקל רב להתנהלות החתרנית והטרוריסטית הפלשתינית במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1968-70), לבנון (1970-82) וכווית (1990) ומודעים לשיתוף הפעולה עם טרור "האחים המוסלמים", לאופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ, מערכת החינוך וההסתה האלימה ברש"פ והרקורד הגלובלי של ההנהגה הפלשתינית (שיתופי פעולה עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, משטר האייתולות, קוריאה הצפונית, ונצואלה, קובה ואימון ארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית). הם משוכנעים שההתנהלות הפלשתינית מלמדת שמדינה פלשתינית תחריף את זעזועי המזרח התיכון, תשחק לידי הטרור האיסלאמי, אירן, רוסיה וסין, ותסכן את קיומם. הם מבינים שמדינה פלשתינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לירדן, תהפוך את ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורי ועולמי, תאיים על כל משטרי חצי האי ערב ותעניק רוח גבית לגורמים פורעי-חוק. ב-2011 היו בלינקן וסאליבן בין יוזמי מתקפת נאט"ו שהפילה את שלטון קדאפי, והפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, מוקד טרור איסלאמי והברחת סמים באפריקה, אירופה והמזרח התיכון, ובמה למלחמות אזרחים הממשיכות לגעוש במעורבות טורקיה, קטר, רוסיה, איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת. מזכיר המדינה בלינקן, והיועץ לביטחון לאומי סאליבן מובילים את מאמצי מחלקת המדינה לשעבד את המציאות הבין-ערבית הוולקנית, הפכפכה, בוגדנית, אלימה, עריצה ובלתי-סובלנית ב-1,400 השנים האחרונות למציאות וירטואלית של ערכים מערביים של דו-קיום בשלום, קיום הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה. ההתמכרות למזרח תיכון וירטואלי בולטת על-רקע התייחסותם לצונאמי ברחוב הערבי (הגועש מ-2011 עד רגע זה) כאילו היה "אביב ערבי", למרות 10 מיליון פליטים, ועל אף העובדה שמאז 1948 נהרגו במזרח התיכון 11 מיליון מוסלמים, מהם 35,000 (0.3%) במלחמות ישראל. מן הראוי שמחלקת המדינה תטה אוזן לתובנות פרופ' ואטיקיוטיס מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון: "עימותים בין-ערביים הם מאפיין קבוע של המזרח התיכון.... על מדיניות ארה"ב להתבסס על המציאות יסודית: יחסים בין-ערביים אינם מתפתחים באופן לינארי, ואינם נעים משלילי לחיובי או מחיובי לשלילי. הם נעים באופן בלתי צפוי ונמצאים לעתים באזורים אפורים.... הסכמים והסדרים מתגבשים על-ידי מנהיגים ומשטרים החשופים לחתרנות והתקוממות. מציאות זאת מקשה מאוד על הערכת היחסים הבין-ערביים ואת היחסים בין הערבים לבין אלו שאינם ערבים...." Arab and Regional Politics in the Middle East, pp. 77-115).