אני אוהב להציץ מידי פעם בכותרות עיתון הארץ. רק עיתון הארץ מרומם את רוחי, בכל הנוגע למלחמה כנגד הנאצים החדשים שהתרכזו בעזה ושאותם מתאמצת ישראל לעקור מן השורש. באיזה עיתון ישראלי אחר אפשר לקרוא כותרת מעין זו? - "אין לאן לחזור", שמבשרת לך בשלוש מילים תמציתיות שצה"ל עושה מלאכתו נאמנה בסידרת החינוך שהוא מנחיל לפושעי השמדת עם מן ה-7 באוקטובר, שרצחו ושרפו ואנסו וביתרו וערפו וחיללו למעלה מ-1,200 קורבנות יהודיים ביום אחד, וחטפו למאורות העזתיות עוד כ-200 ישראלים.
זוהי בדיוק הסיטואציה שמונצחת בבדיחה היהודית החבוטה אודות שני יהודים שנוסעים ברכבת ערב המלחמה. ובעוד האחד שולף מתיקו עיתון יהודי, מתעמק השני בעתון הנאצי הרשמי השטירמר. "מה לך ולשטירמר הנאלח?" תוהה היהודי הראשון. והשני משיב: "בעיתונים היהודים אנחנו קוראים רק על החרדה והמבוכה של עמנו מול הנאציזם העולה. רק בשטירמר אפשר לקרוא שהיהודים הם שולטים בעולם, ומנהלים אותו. זה הרבה יתר אופטימי"...
הארץ אומנם אינו השטירמר חלילה, אבל הוא שמח להתייצב לימין העזתים בזעקות השבר שלהם: "1.7 מיליון עזתים נעקרו מבתיהם... ההרס והנזק עצומים - 50% מהבניינים ברצועה". טוב ויפה שגם הארץ מאשר שנקבע תג מחיר - לא מספיק גבוה, לטעמי - לפשעי הנאציזם העזתי, ושדם יהודי כבר אינו הפקר. ואם כבר יש לי ביקורת על הפעילות הישראלית בעזה, היא דווקא הפוכה: איך זה שרק 50% מהבניינים סבלו הרס ונזק? למה לא יותר? כי בעזה כידוע אין חפים מפשע. "כי מלאה הארץ חמאס".
עיתון הארץ, כמי שהופך יותר ויותר להיות דובּרם של הפלשתינים ופחות ופחות של הישראלים, יזם פרויקט שכל כולו קינה על צרות העזתים, ושמו 'אין לאן לחזור'. במסגרתו נושא הארץ קינה מרה: "לרבים מ-1.7 מיליון עזתים, שעל-פי האו"ם נעקרו מבתיהם, אין לאן לחזור".
אבל למה בעצם שיחזרו? טוב מאוד שהרשעים שיזמו מלחמת רצח עם נגד היהודים, ושחטו באכזריות 1,200 יהודים ביום אחד, לא ימצאו לאן לחזור. מצויין. מי רוצה להכיל בשכנותו רוצחים שידיהם מגואלות בדמם של אחינו ואחיותינו, תינוקות, נשים וטף? רבותי עורכי הארץ, למה שיהיה להם לאן לחזור? מגיע להם פרס על הרצח הסדרתי האכזרי? ודי להתייפייפות.
אבל להארץ זה כואב: "נפגעו בתים ובניינים, תשתיות מים וביוב, מתקנים רפואיים, בתי ספר, אוניברסיטאות, כנסיות, מסגדים, מרכזי קניות וחנויות, מקומות לייצור מזון ומתחמי סיוע. גם הדרכים נפגעו, אתרים ארכיאולוגיים, בתי קברות ועוד", מקונן הארץ הרחום והחנון על דבר האסון שהרשעים המיטו על עצמם. "עזתים רבים מצטופפים באוהלים באזור רפיח... בתנאי ייאוש".
על-מנת להמחיש את גודל אסון 'אין לאן לחזור', מביא הארץ צילומים של לפני ואחרי. צילום אוויר של כיכר פלשתין בעזה מיום 7 במאי 2022, מציג את עזה בנויה מסביב לכיכר פלשתין המרכזית, ומתחתיו צילום אוויר מיום 29 בינואר, שממנו עולה כי הכיכר נמחקה וסביבה הרס. כך גם צילום של ח'אן יונס - זו הבנויה לפני וזו החרבה אחרי. וזה בהחלט משובב נפש יהודי הומיה. עוד מדווח הארץ, לשמחת הלב, שבצפון עזה נהרסו 68% מהבניינים, בעזה עצמה 72%, בדיר אל בלח 39%, בח'אן יונס 46% וברפיח (בינתיים) 20%. כל הכבוד לך, עמוס שוקן, מו"ל הארץ, על מידע משמח זה והוכחת לנו במלל, בצילום ובאינפוגרפיקה, שיש דין ויש דיין ולא אלמן ישראל.
הפרויקט 'אין לאן לחזור', שמכמיר את ליבו של מר שוקן, הניע את אחד הקוראים, ד"ר הלל גרשוני, בן 43, עורך ומתרגם, תושב כוכב השחר ומחבר הספר 'כסף של אחרים', להתפייט ברשת ה-X (טוויטר לשעבר): "היי הארץ, קראתי בעניין את פרויקט האינפוגרפיקה 'אין לאן לחזור' ויש לי כמה שאלות לשאול". למרבה ההפתעה התייחס מו"ל הארץ לציוץ והגיב בהומור ברוח התבטאות לפיד על הזועביז: "לא עונה לגרשוניז". גרשוני לשוקן: "זה בסדר, אלה שאלות רטוריות, העיתון שלך כרגיל בצד של האויב".
למרבה ההפתעה נפל שוקן בפח וטען בתגובתו לגרשוני - ואולי היה זו פליטת קולמוס - שיש פעמים שעיתונו משרת את האויב. וכך כתב: "לא בכל דבר ולא תמיד". כלומר מול הטענה שהארץ כרגיל בצד של האויב, מתגונן שוקן: שיש מצב כזה, אבל לא תמיד. והוא מוסיף: "אנחנו נגד טרור ונגד זכות השיבה. אנחנו בעד זכותם של הפלשתינים למדינה מעבר לקו הירוק ובעזה". בקיצור, הארץ הוא 'לא בכל דבר ולא תמיד' בעד האויב. רק לפעמים. איזו הודאה מרהיבה... ואיך חגגו עליה יריבי הארץ בימין, המכנים אותו בבוז נחרץ: עיתון פלשתיני בשפה העברית, או בקיצור: אל-ארצ'.
אבל האמת היא שאנו מתפרצים לדלת פתוחה. זו דרכו של הארץ מזה שנים. איפה השנים היפות, שלפני קום המדינה, שבהם ייצג הארץ את האינטרס היהודי, וחגג את יום הכרזת המדינה בכותרת ציונית מאין כמוה: "מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל", ומעל לכותרת הראשית שני ציטוטים חגיגיים מירמיהו א': "וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת" ו"וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ".
איזה מרחק עצום עבר הארץ מאז הגיליון ההוא של ז' באייר תש"ח (6.5.1948), שבו חגג בהתרגשות את הקמת מדינת היהודים, עד לימים שבהם הוא מצדד בהקמת מדינה פלשתינית. זה החל, אגב, כבר שבועיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, במאמר של בכיר המערכת שלמה גרוס: "אין להפוך את הגדה לחלק אינטגרלי של ישראל, אלא יש לכונן אותה כמדינה עצמאית בשביל העם הערבי-הפלשתיני", ומאז המשיך לשבור חזק שמאלה עד להיותו כיום, "לא בכל דבר ולא תמיד", בעד האויב הפלשתיני.
האמת היא שעמדותיו בקצה השמאלי רדיקלי של הקשת הפוליטית, אינן צריכות להפתיע, לנוכח התבטאויותיהם של בכירי הכותבים בעתון מדי יום ביומו. כך למשל אשת השמאל הקיצוני ד"ר ענת מטר, שביכתה בהארץ את העובדה ש"האוניברסיטה האחרונה בעזה נפלה". יש בכתיבתם בהארץ של אבירי השמאל הרדיקלי, הרבה בכיינות על כך ש"ישראל הורסת לפלשתינים את החיים", לצד התעלמות משוועת מהגורמים לכך - אירועי התופת של ה-7 באוקטובר, שבהם נרצחו באכזריות מצמיתה, למרבה האירוניה, לא מעט פעילי שמאל אדוקים.
אותנו, בניגוד למטר וחבריה, מסע העונשין הישראלי בעזה, רק משמח. כמו היהודי קורא השטירמר. רק כך ילמדו פושעי עזה בדרך הקשה, על אפה וחמתה של השוקניה, את הלקח המתבקש האחד והיחיד: לעולם לא עוד. ככה בדיוק, עורכי הארץ, נראית הרתעה.
