גם בשנת עצמאות זו עמדו להסתיים חגיגות יום העצמאות בטקס חלוקת פרסי ישראל. שר החינוך יואב קיש החליט על ביטול חלוקת פרסי ישראל ביום העצמאות הקרוב מטעמי המצב: כלומר, לדעתו של השר ימי סער אלה, בעיצומם של הקרבות נגד תנועת החמאס, אינם מועד הולם לציון חגיגי של חלוקת הפרס למצטיינים בתחומים שונים. השר קיש הותיר את חלוקתו של פרס ישראל לתקומה. כלומר, לאזרחים שתרמו תרומה הולמת לחיינו. למשל, הצטיינות במאבק האכזרי נגד הטרור, וכן על תרומות בתחומי חיים אחרים. ובכן, ביום העצמאות השנה לא נדע, למשל, מיהם הפיזיקאים המצטיינים שהיו מוכתרים כחתני או ככלות הפרס.
הידיעה על החלטתו של שר החינוך לא עוררה תגובות מחאה או מחמאות על החלטתו זו. הכמיהה של מצטיינים, מצטיינים לדעתם או בעיניה של ועדת שיפוט, תמשך עוד שנה: מובטח כי פרסי ישראל יחולקו בשנה הבאה, וכך תחלוף לה שנת כמיהה למי שהיו משוכנעים כי הם ראויים לקבל את הפרס מידי נשיא המדינה. הידיעה על הביטול, אם נודעה בכלל בציבור, לא עוררה עניין. הציבור לא מחה. לא צצו מפגינים שהיו חוסמים את כביש איילון. והפיזיקאים או הכימאים המצטיינים, או חוקרי המקרא, כולם יוותרו באלמוניותם.
אך לו בוטל השנה גם טקס הדלקת המשואות,כי רק אז לבטח הייתה מתעוררת סערה. הכיצד? כי ביטול הדלקת המשואות, היה מונע מן הצופים את המידע על קורות חייהם של המדליקים ורס"ר אחד היה פטור מהמצאת נוסח חדש לתרגילי-הסדר. וכמעט שכחנו: ביטול הטקס השנה היה מייתר גם את החלפת דגלי היחידות, והדגלים היו נותרים, ניצבים מבויישים, בלשכות האלופים. אני שואל: למה? מדוע החליט השר קיש למנוע מן הצופים לצפות, למשל בשרה נתניהו, והיא עליזה ישובה בין הקהל, מנופפת בדגלון כחול-לבן עם שכנתה לצפיה, מתלחשת עם השרה רגב? אמנם, אנו בימי סער אך אולי ביום העצמאות הקרוב כבר תיפסק האש. ובכלל, עד שהחלה להיווצר כאן מסורת חגיגית וכבר קוטעים אותה. כן, המשואות ומדליקיהן היו מחמיאים "לתפארת מדינת ישראל". המשואות והזיקוקים, ואולי גם חתני וכלות פרסי ישראל היו מעלים גם את המורל של הלוחמים, המילואימניקים והסדירים. זוהי השפעתה המבורכת של המסורת רק בתנאי שאינה נקטעת.
