בצעירותי למדתי בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, שמתפקד לדעתי כגימנסיה אירופאית לכל דבר - שילוב לימודים הומניים עם לימודים ריאליים שמכין את התלמידים להשכלה גבוהה. אבל מה, לימודים כמובן לא היו בראש מעייניי, ואת מקומם תפסו הבילויים, הים, החברים ובנות - לאו דווקא בסדר הזה. ביום שלישי השבוע, כשיצאתי לבר ה"גימנסיה", ששוכן ברחוב בן יהודה 77, במרתף שעד לפני שנה אכלס את מועדון "לילה" המיתולוגי, הרגשתי כתלמיד זב חוטם בכיתה י"א. רק שהפעם לא מבריזים מהשיעור, אלא מגיעים, ואפילו - אללי - משתתפים.
בשעה 21:30 חלפתי עם סמי, חברי לספסל הלימודים, מבעד לדלת המאובטחת (ממש כמו בבית הספר), וניווטתי היישר אל הבר. ראשונים לקבל את פנינו היו הלוקרים של התלמידים הקבועים, בהם מתאכסנים בקבוקי אלכוהול שנרכשו במקום, עד לפעם הבאה שבעליהם יגיעו לבית הספר וידרשו בשלומם. המקום היה ריק כמו בשעת אפס - רק המורה, כלומר הברמנית, וקומץ תלמידים משועמם. פתחנו את השיעור המעשי במדעי האלכוהול בשני צ'ייסרים של בושמילס (22 שקל לכל אחד), שמשום מה החלטנו שמעתה הם יקראו "ראנרים" (באים לפני הבירה), ובקבוקי בירה של גולדסטאר ובקס (23 ו-26 שקל, בהתאמה), ששכפלו את עצמם כמה וכמה פעמים במהלך הערב.
הנוכחות הדלילה לפחות אפשרה לנו תצפית פנורמית על העיצוב הלופטי של המקום, שנחשב לבר הראשון שאימץ לעצמו את העיצוב שפושה היום בסצנת המועדונים והברים - תקרה גבוהה, קירות לבנים, במות לספות ו-2 ברים: אחד גדול התופס את מרבית החלל, ושני, קטן ואינטימי יותר, שלפעמים נסגר לקהל הרחב ומארח תלמידים מהכיתה הטיפולית לאירועים קטנים. הצבעים ששולטים במקום הם חום וזהוב, שמשתלבים היטב עם האור העמום שמופק מהאהילים הפזורים. חשבתי לעצמי שאולי פרט לשיעור האלכוהול, ארוויח כאן קורס מזורז בעיצוב פנים.
סמי ואני פצחנו בשיחה סוערת על מצב האומה, הכלכלה והרעיון שיביא את המיליון, דיון שבאמת התחיל בכיתה ח' וממאן להיחתם. בינתיים, התחיל בית הספר להתמלא בבנות, שלצערי הרב לא זכורות לי מהשכבה. בזמן הזה כבר הספיק להתמקם די.ג'יי על עמדת המוזיקה, מה שבישר לנו שימי שלישי בגימנסיה מוקדשים לקורס "מוזיקה ישראלית מהי" - שלמה ארצי, ג'ירפות, ברי סחרוף, איה כורם ושות', וגם יציאות כמו דנה אינטרנשיונל מני בגר ויגאל בשן (כן, כן).
כשסיימנו את הסיבוב השני, צלצלה הבטן וסימנה את הפסקת העשר. ה"קפיטריה" של הגימנסיה מציעה סושי של "הסושיה" ושלל מאפים מאבולעפיה, ממש אאוט-סורסינג בהתגלמותו. חלקכם בטח יגיד "מה זה המבחר הזה?", אבל המזון הזה הוא לאלכוהול כמו ריטלין לחוסר ריכוז. הזמנו שתי מנות של סושי, שתיהן כללו ארבע יחידות צמחוניות של פוטומאקי וארבע עם דג - טונה או סלמון (34 שקל למנה). שלא במפתיע, הסושי הגיע ממש תוך שניות והיה סביר מינוס. הסושיה, יו נואו.
סמי ואני ציינו לעצמנו שאין ספק שבית הספר הפך לאטרקציה של ממש מאז הברזנו ממנו לאחרונה: מורות שהייתי רוצה שיהיו קצת פחות המורות שלי, לימודי אלכוהול מעשיים, עיצוב מדויק והרבה אנשים טובים ונשים יפות. מי ירצה להבריז מזה?
ממש לפני שהלכנו, התנגן ברקע שיר של אריק לביא - "אני אשיר לך שיר", ששימח את ליבי וגרם לי לראות שהשגתי את כל מה שרציתי כשהייתי פישר בן 17 - חבר טוב, בילויים ונשים. הבנתי, אומנם באיחור קל - אחרי 12 שנה בבית ספר ו-5 באוניברסיטה - שלהיות סטודנט, זה הכי כיף בעולם.