אני מניח שסוגיית "מה יהיה" מעסיקה את רובנו חלק משמעותי מהזמן הפנוי. לאחרונה קשה מאוד למצוא בפרסומים השגרתיים המגיעים לציבור מענה קונסטרוקטיבי לשאלה זו. התקשורת המגויסת והפרשנים מטעם שרק מעטים מהם אינם מצטיירים כ"סוכני עיצוב-תודעה פעילים", אינם טורחים לקיים דיון רציני בשאלות שעל הפרק. מאידך מספקים הם ל"קהלים השבויים" שלהם עוד ועוד מאותו חומר ממכר שהראשונים אוהבים לשמוע. כשדנים "בעכשוויזם", לרוב תמונת המציאות המטושטשת נותרת עמומה ומטושטשת גם אחרי הדיון; שורשי הבעיות נעוצים בעבר ממנו אנו מגיחים להווה ובעתיד אותו אנו מתקשים או מתעצלים לעצב במוחנו חסר הסבלנות; לעומתם ההרגל תמיד חמים, טעים ונוח.
עיינתי לאחרונה בשני מאמרים קצרים:
1
א.
לקחי ועידת "פוטסדם", 1945 (ועידה בינלאומית להסדרת בעיות הפליטים באירופה אחרי מלחמת העולם ה-2).
ב.
האם הקרח נשבר? (מגמות בסוגיית פליטי/תושבי עזה על-רקע מלחמת "חרבות-ברזל", ומכאן גם לאחריה).
מצאתי התייחסות פחות שגרתית למציאות ואני שותף לקווי המחשבה אותם מביא הכותב ולמסקנות העולות מהם:
1. מדינה פלשתינית היא סיכון קיומי למדינת ישראל.
2. אין פתרון לבעיית פליטי מלחמות ישראל-ערב 48 ו-67 במדינת ישראל לרבות שטחי איו"ש ועזה.
בעיית הפליטים הערביים כ"מוקש זמן" פוליטי, דמוגרפי וביטחוני הושארה במכוון פתוחה בא"י על-ידי הערבים בסיוע האו"ם ו"המעצמות הגדולות" בכל אחד מסבבי הקונפליקט האלימים שעברנו ב-110 השנים האחרונות. בין היתר הסתייע הדבר על-ידי הקמת "אונרא" - ארגון הפליטים הפלשתינים - שקיומו התאפשר וניתמך במימון וסיוע גורמים אלה עד לאירועי הזמן האחרון. כיום מונה "קבוצת הפליטים המורחבת": - בנים, נכדים, נינים וכו' של הפליטים המקוריים מההגירה הבלתי-חוקית עד 1948 (ימי המנדט הבריטי) וממלחמות 48 ו-67. כ-8 מיליון נפש
2 המפוזרים במדינות רבות ושונות בעולם, רובן באזורנו.
ישראל כמדינה יהודית וציונית בגבולות א"י המערבית אינה יכולה לקבלם כאזרחיה ולא תוכל להעניק להם ולנו תנאי חיים נורמליים בשטחי איו"ש ועזה, במיוחד כאשר יבקשו לאסוף את כלל הפזורה "הפְלַיטית" מכל המרחב המזרח תיכוני ומעבר לשטחים אלה. ישראל הציונית הוקמה כמדינת הלאום של העם היהודי ומטרתה לרכזו בה גם אם תידרש לכך תקופה ממושכת יחסית; יש לזכור שהעם היהודי מפוזר בגלות כבר קרוב ל-2,000 שנים. בהקמת ממלכת ירדן על כ-77% משטח המנדט, סתמה בריטניה את הגולל על הסדר מדיני מוקדם כבר בתחילת המאה ה-20, ולאחר כ-110 שנים נוספות זה אפילו אינו נראה כחלום באספמיה. ניסיון לקומם מציאות זו בכוח, הוא בברור הזמנה למלחמת דמים חדשה, שהיא בין היתר גם תכלית הדרישה הערבית ל"זכות השיבה".
3
אני סבור שהאמריקנים כמעצמות אחרות לפניהם, מנסים להתעלם מהמציאות ולהכפיפה לאינטרס מקומי, זמני, נזיל ופופוליסטי של הבחירות הקרובות בארה"ב. לפיכך, יכשלו גם הפעם בתוכנית "המדינה הפלשתינית" שלהם עכשיו, משום שהם חושבים במונחים של
תוכנית טלוויזיה לצרכי בחירות ולא במונחים של מאבק עמים לקיום ארוך-טווח, ביטחון, ריבונות ועצמאות.
הדברים שפייטלסון כותב על מצריים מעניינים. נראה שגם מצרים מבינה את האמת ומתבוננת בדאגה על השלב הבא בו תשתמש אירן בפלשתינים נגדה (שיעים נגד סונים הוא המאבק העתידי על הגמוניה בעולם האיסלאם). אין ספק שלאור עמדותיה של ישראל בסוגיה זו תצטרך גם מצרים לעצב מחדש את עמדותיה. המאבק עתה איננו בין ישראל לשכונותיה במעגל הקרוב, אלא בין הגוש הסוני המתון יחסית לבין אירן השיעית הפונדמנטליסטית. קו תיחום זה עובר גם בין עולם ההשפעה המערבי בראשות ארה"ב לבין יריבותיה המובהקות רוסיה וסין... ואירן.
ירדן, חוששת גם היא אבל מפגרת בחשיבה האופרטיבית ומכאן בהשתלבות קונסטרוקטיבית בשינויים הגיאופוליטיים וגיאו-אסטרטגיים של האזור. גם היא נמנעה בעבר מהסדר בעיית הפליטים באיו"ש, אלא שהיא עצמה הייתה שותפה בהבאת חלקם הגדול למרחב איו"ש, כאשר שלטה בו לאחר שכבשה אותו ב-48 ועד לגירושה ממנו ב-67. עד 84 היו תושבי איו"ש לרבות הפליטים אזרחים ירדניים, בחזקת הכרזה ירדנית כי זהו שטחה הריבוני. ב-84' ביטל המלך חוסיין חד-צדדית אזרחות זו כשהבין שאין בה ממש וביקש בדומה לחברים אחרים בליגה הערבית להכביד על ישראל באמצעות השארת פליטים אלה לטיפולה.
4.
סוגיית פליטי מלחמות 48' ו-67' היא תולדת התוקפנות הערבית נגד ישראל, היא יציר כפיה של תוקפנות זו והערבים הם שיצטרכו למצוא לה מענה חרף ואולי בגלל הסחבת עד ימים אלה.
נתניהו מאידך הולך בדרך ה"כן, אבל" שהיא בעצם "לא"; כפי שנהג בתוכנית בר-אילן 2009. במציאות השוררת כיום בארה"ב, זו כנראה הדרך הנכונה לקנות זמן ולהמתין לשעת כושר להכרעה באמצעות סיפוח השטחים בהם אנו שולטים עתה וקביעת גבולות ביטחון מינימליים לישראל באזור בלתי-יציב זה כחלק מייצובו לעתיד.
כאשר מתמקדים בשאלת עזה הסוגיות העיקריות הן:
א. אוכלוסיית הפליטים - רוב התושבים
ב. אוכלוסיית התושבים הילידים - מיעוט
ג. ישוב מחדש של האוכלוסייה בשטח של הרצועה (כ-350 קמ"ר), בניכוי רצועות הביטחון שחובה להקים בין תושבי הרצועה לגבול הישראלי והישובים שלאורכו, עניין שיצופף את האוכלוסייה הערבית הרבה יותר מבעבר.
ד. הגירה מסודרת של פליטי עזה למדינות אחרות המוכנות לשתף בכך פעולה (יש כאלה אפילו באפריקה).
ה. גבולות ביטחון לישראל לנוכח המאבק מול אירן וגרורותיה. והשינויים הגיאופוליטיים הכלליים.
ו. השלטון החדש בעזה: - ישראלי, ערבי, פלשתיני, אחר, אחד לכל השטח או פיצול השטח לאוטונומיות אזוריות (כמה).
ז. הרשות הפלשתינית (שרוב אוכלוסייתה אוהדת חמאס).
ח. ביטול אונרא - גורם עויין ומסכסך (קשור לו' לעיל); ומה במקום.
ט. שליטה ביטחונית / כוללת ישראלית - יתרונות וחסרונות.
י. מקורות מימון ובקרה
דוגמאות לא מעטות לדעות שונות בסוגיות אלה ממקורות ישראלים וזרים מרוכזות במאמרו של דניאל פייפס, (DANIEL IPESP).5 מאז פורסם המאמר נוספו אליו עידכונים והשלמות, רובם וריאציות על המקור.
המסקנה היחידה מכל אלה שיש בה יסוד מעשי ובר-קיימא לטווח ארוך, מתבססת על כך שמרבית תושבי רצועת עזה הם פליטי 48' ו-67' ואוהדי חמאס, וגורסת הגירה מסודרת למדינות המוכנות לקלוט פליטים אלה בנוסח ועידת פוטסדאם 1945, באירופה. ביצוע התוכנית יקל גם על הסדר אוטונומיה באיו"ש (אשר גם ממנה יוכלו להגר מי שירצו בכך). לכך יש לחבר התיישבות יהודית מוגברת ברצועה (צפון) ובאיו"ש (שטחי "C"), וסיפוח השטחים לישראל בתום פרק זמן מוסכם מראש עם ארה"ב ובתמיכתה.
נראה שלישראל תפקיד מכריע בעיצוב הפתרון שיתגבש והתנאי ההכרחי שכך אומנם יהיה הוא הצגת עמדה לאומית מגובשת ונתמכת על-ידי רוב ברור ומשמעותי בציבור. הדברים יתבררו יותר לאחר קרות שני אלה: מינוי ועדת-חקירה ציבורית לאירועי "השבת השחורה" ופרסום מסקנותיה והמלצותיה, בחירות והקמת ממשלה חדשה אם אכן כך תמליץ הוועדה או כך תחליט הכנסת.
