מאז ומעולם כמעט אי-אפשר להשיג נתונים אמפיריים מלאים על מלחמות, מפני שאחת הנורמות היציבות של הציביליזציה שלנו, בת 10,000 השנה, היא סגירוּת הצבא ופעולותיו בפני מחקר בלתי-תלוי וביקורת. רוב המחקרים בענייני צבאות נועדו לחזק את טיעוניו של מזמין המחקר – המפקד הבכיר. חוקרים שלא עמדו בתנאי זה סולקו מן הצבא (בצה״ל, אלוף-משנה ד״ר עמנואל ולד, למשל), או שמחקריהם נגנזו (למשל מחקרו של ראש מחלקת היסטוריה, תת-אלוף אברהם איילון, על מלחמת ששת הימים). ההיסטוריון הצבאי, אלפרד וגטס, כתב שחלק גדול מן ההיסטוריה הצבאית נכתב ״אם לא בכוונה מפורשת לתמוך בסמכותו וביוקרתו של הצבא, הרי לפחות במגמה שלא לפגוע בהן, שלא לגלות את סודות הצבא ולהימנע מחשיפת חולשות, פקפוקים ומזג רע״ (דיקסון 156, 1979). מערכת הביטחון מונעת מחקרים בלתי-תלויים באמצעות חוקים ותקנות: חיסיון מסמכים, צנזורה על פרסומים והֶעדר גישה חופשית של חוקרים לאנשי צבא ולגופים צבאיים. בישראל, מסמכים ביטחוניים היו חסויים בישראל, על-פי חוק, למשך חמישים שנה מועד החסון הוערך בפעם הראשונה לשבעים שנה ובשנת 2019 העריך אותם ראש הממשלה בנימין נתניה בעוד עשרים שנה, לשבעים שנה. ב-7 באוקטובר 2023 יכלו נתניהו ואחרים להבין מדוע קרסה מערכת הביטחון: גוף לא מבוקר עתיד להסתאב ולקרוס. בבריטניה, הדמוקרטית יותר, הם חסויים למשך שלושים שנה. במחצית השנייה של המאה ה-20, המתאפיינת בקצב מהיר מאוד של התפתחויות ואירועים, קשה להפיק תועלת אף ממסמכים בני שלושים. חשוב להדגיש כי גם אחרי פקיעת מועד החיסיון יש לנוגעים בדבר ולבעלי האינטרסים סמכות להאריך אותו כמעט עד אינסוף. מערכת הביטחון הבריטית, למשל, האריכה את תקופת החיסיון של מסמכים רגישים רבים הנוגעים לתקופת שלטונה בארץ-ישראל, וכך היא פגמה בחקר הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות. ביולי 1999 חשף גנזך המדינה הבריטי מסמכים המעידים על כך שבשנת 1944 התנגד שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, לתוכנית אמריקנית להציל יהודים ממחנות השואה בנימוק שהניצולים יגיעו לארץ-ישראל ויקשו על השלטונות הבריטיים שם. לבריטים היה עניין להעלים את הסיוע הפעיל שהם נתנו להיטלר בהשמדת יהודים. אך בלי מסמכים אלה, שהיו חסויים חמישים וחמש שנים, לא הייתה אפשרות להבין את מדיניות בריטניה כלפי היהודים וכלפי הסכסוך בארץ-ישראל באותה תקופה. מערכת הביטחון בישראל אינה מאפשרת לגבות עדויות מאנשים בשירות פעיל, ואוסרת גם על אנשי מילואים לתת עדויות ולפרסם ספרים חושפניים. מקרהו של אלוף-משנה בדימוס מייק אלדר, שנמנע ממנו לפרסם את ספרו על הצוללת ״דקר״, מדגים זאת. סקרים בלתי-תלויים במסגרתה אינם אפשריים, ולכן רוב מדעני ההתנהגות, המעוניינים בהישגים מוכרים בעולם האקדמי, אינם בוחרים במערכת הביטחון כבמושא מחקרם. בישראל, כל פרסום הנוגע בנושא ביטחוני אף חייב בצנזורה צבאית. במשך זמן רב מנעה הצנזורה מידע שבלעדיו אי-אפשר להשלים מחקרים רבים ולהבין תחומים רבים. הצנזורה הצבאית מנעה ממני לפרסם את ספרי על הצנחנים ב-1968 עד שלא השמטתי את תיאור המקרה שבו אנשי יחידה 101 רצחו רופא לבנוני, ששירת בלגיון הירדני, ליד בית לחם ביודעם שהוא רופא צבאי, דבר המנוגד לאמנות בינלאומיות ולערכי לחימה המקובלים בקרב בני תרבות. טענת אנשי הצנזורה הייתה שפרסום הפרשה יפגע בתדמית צה״ל בעיני הציבור. מכאן שלא רק על הגנה על ביטחון ישראל ממונה הצנזורה הצבאית, אלא גם על שמירה על תדמיתו המסולפת של צה״ל. אבל תדמית מסולפת זאת היא אחד הגורמים לקריסת מערכת הביטחון ותפיסת הביטחון במלחמת יום הכיפורים ו בשמחת תורה ב-2023. ‬

אמנם בעת כתיבת שורות אלה, הצנזורה ליברלית יותר מאשר בשנים קודמות, אך עצם קיומה עדיין משפיע על החוקרים להתאים את ממצאיהם לדרישותיה. נושא זה נידון פעם אחת בעבר בבג״ץ, שפסל את שיקולי הצנזורה: בינואר 1993 קיבל בית המשפט העליון את עמדת העיתון ״חדשות״, וקבע שעמדת הצנזורה ביחס לדיווחים על פרשת קו 300 (רצח מחבלים שנשבו בירי כוחות הביטחון) הייתה פסולה, ושמניעיה היו בלתי-ענייניים ולא קשורים בביטחון המדינה.1. אולם אין לצפות שחוקרים יחידים ומוסדות מחקר יקדישו זמן ויקצו כספים, דרך קבע, להגשת תביעות משפטיות נגד הצנזורה. הם יחקרו נושאים אחרים. עקב מחסומים אלה, לא היה באפשרותם של חוקרים בעלי הכשרה אקדמית, שאינם אנשי צבא בכירים, לממש את קריטריון האמפיריות.

רוב ההיסטוריונים הצבאיים, בישראל ובחו״ל, היו אנשי צבא בכירים. בהיותם בשירות פעיל חסרו להם כלי מחקר, והם התקשו לחרוג מתכתיבי מערכת הביטחון; אחרי שחרורם הם לא העזו לפגוע בחבריהם לנשק ובמממני המחקרים, ולא רצו להודות שהמחקרים שפרסמו בעבר לקו בכשלים חמורים ולפעמים אף היו מעשי רמייה, מודעים או לא מודעים. מי שחרג ממתכונת זו שילם מחיר כבד. ב-1924 כתב ג. פולר ל-ב.ה. לידל-הארט: ״עורפים את ראשך ואותי חונקים באיטיות. אינני יודע במי אין לקנא יותר״.² פולר ולידל-הארט הם מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים בכל הזמנים, ורבים סבורים שפולר, אשר חזה מראש את מינוע שדה הקרב ואת מרכזיותם של כוחות השריון בו, הוא האסטרטג החשוב ביותר במאה ה-20. הוא הגיע אומנם לדרגת גנרל, אך רוב עמיתיו בזו לו ודחו את תפיסותיו, לעומת הגרמנים שלמדו ממנו. על כך שילמה בריטניה מחיר כבד בתחילת מלחמת-העולם השנייה. לידל-הארט היה סרן במלחמת-העולם הראשונה, ורשויות הצבא סירבו להאריך את שירותו אחרי המלחמה.

עקב מכשלות אלה, אוניברסיטאות ממעטות לטפל בהיסטוריה צבאית (שלא לדבר על מחקר מדעי של הוויית הצבא והמלחמה) במסגרת מדעי ההתנהגות וגישות בין-תחומיות. באין מחקר, קשה לפתח תיאוריות, מתודות ודיסציפלינות שיסייעו להבנת הנושא. זהו סינדרום הבריחה מן הרלוונטי. האוניברסיטאות הישראליות משקיעות משאבים במחקרים שאינם קשורים בשרידותה של המדינה, ובנושאים שמעניינים מעטים, וכמעט שאינן משקיעות מאמץ בחקר העניין שבו תלוי המשך שרידותנו כיחידים וכמדינה. באין מחקר, אין גם הוראה ברמה גבוהה; ואכן, האוניברסיטאות אינן מסייעות להכשרת אנשי מפתח של מערכת הביטחון בתחום עיסוקם הייעודי. במקרה הטוב, הן מרחיבות את אופקיהם הכלליים של אנשי מערכת זו, כסטודנטים רגילים ובתוכניות מיוחדות. אלה האחרונות הן תוכניות להכשרת ״עבדים״ נאמנים לאליטות. לראשי האוניברסיטאות יש עניין שרירותי אישי לשלול את תוקפו של כל מחקר הנעשה מחוץ לתחומן. כך משרתים ראשי האוניברסיטאות את האליטות הפוליטיות והביטחוניות, ומשתתפים באחריות לכישלונות ולמחדלים הביטחוניים. במבוא לספרם ״קיצור תולדות המלחמות״ כתבו קולונל דייויד זוק ופרופסור רובין הייאם: ״הפרדת חקר המלחמה ממחקר החברה הייתה טעות שהולידה תוצאות נוראות ברורות רבות. אכן, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך המשגים שסיבתם התעלמות מההיסטוריה חוזרים ונשנים״.‬³ ההיסטוריה של שבעים וחמש שנות קיום מדינת ישראל מאשרת אבחנה זו. ביסוס לטיעון זה נמצא בעובדה שראשי מערכות הביטחון, בכל המדינות, האמינו שמקבלי ההחלטות הצבאיות, בכל שרשרת הפיקוד, קיבלו הכשרה מתאימה לתפקידיהם. הם טעו. רוב ההחלטות שהתקבלו במלחמות ובקרבות היו לקויות, התוצאות היו קטסטרופליות, הליקויים לא אובחנו ולקחים לא הופקו. לאחר מעשה מתלוננים הורים שכולים בפני המפקדים הקרביים, ודורשים להקים ועדות חקירה. אין טעם בוועדות חקירה. רוב חבריהן של ועדות אלה הם קצינים בכירים הנאמנים למערכת הביטחון, והם גם לא הוכשרו לחקור נושאים כאלה. ממצאיהם לעולם לא יהיו מבוססים, ולעתים קרובות הם אף יהיו שקריים במודע. זה גם הרכב הוועדה לחקר מחדלי 7 באוקטובר שעליה הכריז רמטכ"ל המחדל הרצי הלוי לו היה הדו״ח המלא של ועדת אגרנט מתפרסם ברבים, מיד לאחר השלמתו, הוא היה יכול לעורר חשיבה יצירתית בתחום הביטחוני. גניזתו למשך עשרים שנה, וחשיפת רובו ביוני 1994, רק לאחר פניית עיתון ״מעריב״ ב-1993 לבג״ץ, הפכו את עבודת הוועדה היוקרתית ההיא לאחת ההחמצות הגדולות בהיסטוריה של הביקורת בישראל. __________________________ בשבוע הבא: שלושה שעונים להתפתחות האדם; ראשית מותר האדם מן הבהמה; השכל הישר השולט בקבלת ההחלטות; ראשי מערכת הביטחון הם כתינוקות המשחקים באש; הפתעות ימיות של בעל חיים יבשתי – מלחמת יום הכיפורים; הלם בשכל הביטחוני ב-7 באוקטובר.; "מבצע ברברוסה", 11 בספטמבר 2001.

1. ״חדשות״ נסגר בשל מיעוט יחסי של קוראים ומודעות. מלחמת הצנזורה ב״חדשות״ סייעה לדה-לגיטימציה של העיתון וייתכן שהייתה אחד מגורמי סגירתו. החלטת בג"ץ בעניין קו 300 לא הועילה לו. 2. ואלך י., ״תורות צבאיות״, הוצאת מערכות, 1977, עמ׳ 207. 3. זוק ד. והייאם ר., ״‬קיצור תולדות המלחמות״, הוצאת מערכות, 1981, עמ׳ 21.