מספרים על משה סנה, מי שהיה במלחמת השיחרור הרמ"א (ראש מטה ארצי) של ההגנה, ולימים הדרדר לאוריינטציה פרו סובייטית עד כדי התייצבותו בראש הסיעה הקומוניסטית בכנסת, שהיה נואם בחסד עליון. עד כדי כך שגם אנטי קומוניסטים הגיעו לאסיפות העם שבהן הופיע משה סנה, כדי להתבשם משנינותו וחריפות לשונו ומהתבטאויותיו האנטי בן-גוריוניסטיות. האגדה האורבנית מספרת, שבפתקים שהכין לעצמו לפני כל נאום שכזה, נהג לרשום בהבלטה בשולי ראשי הפרקים שהכין, כדי שלא לאכזב את קהל שומעיו, את ההערה המתודית הבא: 'הנימוק כאן אינו משכנע; כאן צריך להגביר את הקול".
אני נזכר בסיפור הזה כל אימת שאני קורא את תגובות הצייצנים החרדיים לטורים, למאמרים ולציוצים העוסקים בסוגיית גיוסם לצה"ל של המלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) החרדים.
בכל המאמרים הללו עוברות כחוט השני מספר טענות זהות: ראשית, מדובר בעיוות חסר תקדים, שמקורו בשקר גס ששמו 'תורתם אומנותם': כמה באמת עונים להגדרה זו ויושבים על התורה 15-12 שעות ביממה? ואם ישנם כאלה, ובוודאי ישנם, שיישארו בישיבות. הכוונה אינה לגייס אותם, כי אם את הבטלנים שהפכו את הישיבות לעיר מקלט ועליהם כבר אמר הרב שך זצ"ל, שמי שמשתמט מגיוס בטענת 'תורתו אומנותו' ואין תורתו אומנותו, יש לו דין רודף ממש!
שנית, הציבור הרחב בישראל לא ימשיך לסבול מצב עקום שבו העול הביטחוני הולך ומכביד על שכבה דקה של ישראלים, בעוד שבני גילם ממש פוטרים עצמם מכל חובה של להיכנס תחת האלונקה. הציבור גם לא ימשיך לשאת במצב שבמשך חודשים ארוכים אימהות ואבות ונשים צעירות אינם ישנים בלילה מרוב דאגה לגורל יקירם הנושא בעול הביטחון הקיומי ממש, בקור ובגשם וברוח ותוך סכנת חיים, בשעה שבבני ברק ישנות האימהות במיטותיהן בשלווה מוחלטת באין דאגה בליבן. וידוע הסיפור על החפץ חיים זצ"ל, שבימי מלחמת העולם הראשונה, בעת שבשורות המעצמות לחמו יהודים רבים, נהג ברוב צערו לישון על הארץ, והסביר כי אינו יכול לשכב בנחת במיטתו שעה שצעירי ישראל מחרפים נפשם וגם ישנים בתנאים-לא-תנאים. אילו חי הח"ח בזמננו, מן הסתם לא היה נותן יד להשקופע המעוותת הזו.
שלישית, שבוודאי לא ייתכן שדווקא המגזר שהכי פחות תורם למדינה יופלה דווקא לטובה ועוד יקבל פרס על התחמקותו, בעיקר בתחום תזרים המזומנים (ולמרבה האירוניה, דווקא כשבאוצר יושב שר דתי לאומי, שביטחון המדינה, ראשית צמיחת גאולתנו, עומד בראש מעייניו). ואם המדינה אינה יכולה לכפות גיוס חובה לשירות ביטחון, בוודאי היא יכולה להפסיק את הפארסה הזו של מימון המשתמטים מנשיאה בעול ביטחונה.
ואיך כל זה קשור למשה סנה? הקשר הוא בזה, שכאשר המגיבים והצייצנים החרדים מבינים שאין שום מענה משכנע לטענות הקשות הללו כלפי התנהלות הציבור החרדי בסוגיית הגיוס, הם עוברים להתנהג כמו משה סנה: מרימים את הקול ונוקטים לשון גידופים וביבים. ארסנל הגידופים מכיל לא מעט דברי נאצה, אך הגידוף החביב על הצייצנים כלפי כל מצדדי גיוס החרדים הוא אחד ויחיד, חוזר על עצמו, משכנע כמו פטיש 5 קילו: הוא שונא חרדים. זהו נשק יום הדין. אלא שהנשק הזה כבר חלוד מרוב שימוש ובלתי יעיל בעליל. שום שנאה אין כאן (חוץ אלי מאותה שנאה שדיבר עליה דוד המלך: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא", ואכמ"ל), אלא אהבה. מי שמותח ביקורת אינו אויב, אלא אוהב אהבה משולשת - לעם ישראל, לתורת ישראל, לארץ ישראל.
לא בטוח שלכל הקנאים והגדפנים והצייצנים אכפת מעם ישראל ("מחללי שבת וכו' הוציאו עצמם מכלל ישראל") ומארץ ישראל ("שלא יעלו בחומה"), אבל בוודאי תורת ישראל מונחת בחיקם. להם נזכיר שניים מגדולי ישראל, קמאים לכל הדורות, משה רבינו ומשה בן מימון (הרמב"ם), שכבר פסקו בנושא: משה רבינו כבר יצק את הבסיס ההלכתי הראשון - "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר ל"ב ו'), והרמב"ם פסק כדברי המשנה בסוטה: "אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (הלכות מלכים פ"ז ה"ד). וביאר בעל התפארת ישראל: "מיהו, לכבוש א"י וללחום בעמלק לכולי עלמא מלחמת חובה היא". המלחמה בעזה, מכובדַי החרדים, עומדת לכל הדעות בקריטריונים הללו.
ויש בקרב הצייצנים החרדים המגיבים בטענה, שהציבור החרדי תורם על-פי דרכו למאמץ המלחמתי: מתנדב לזק"א וארגוני חסד אחרים, שולח ארוחות מפנקות לחיילים, אדמו"רים מאיצים בחסידיהם לבקר פצועים ולנחם אבלים ויוצאים בעצמם למסעות חיזוק הלוחמים. ויש השולחים ביגוד חם ופריטים חיוניים ללוחמים, ומה לא. כל זה באמת טוב ויפה, מחמם לב. אבל זה אפילו לא בסדר גודל של טיפה בים. ראשית, שום דבר לא ידמה ולא ישווה לגבורתם של הלוחמים המחרפים נפשם בגבורה בשדה הקרב ומקדשים בפומבי את שם אלוקי מערכות ישראל. שנית, גם מבחינה כמותית מדובר במעט מזעיר. כמה חרדים כבר מתנדבים לזק"א? - אפילו לא רבע אחוז מכלל הציבור החרדי. ושלישית, אין להשוות מתנדב בזק"א, שאינו מחויב למשמעת צבאית ומתנדב מתי שבא לו, לחייל המחויב במשמעת צבאית מלאה, ועליו נאמר שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.
העיוות שבעצם קיומו של מגזר שלם שאינו נושא בעול, לא יוכל להימשך. בשום פנים. אבל גם אם נגיע לימות המשיח ונראה שיעורים גדולים של מתחיילים למסגרות צבאיות למהדרין מן המהדרין זה לא מה שיקדם את מעמדו של הציבור החרדי בעיני הכלל הישראלי. דעו מראש, אחי החרדים, שהשירות בצבא לא ישדרג מעמדם של החרדים. אל תצפו להכרת תודה.
ויוכיח זאת המגזר שמרבה להתנדב יותר מכל האחרים, המגזר הדתי לאומי, שנוכחותו ביחידות המובחרות ולהבדיל בבתי הקברות, עולָה עשרת מונים על משקלו היחסי באוכלוסייה: כמעט 50% מגיעים ממגזר שאינו מהווה אפילו 20% מכלל היהודים במדינה. זהו המגזר שמספר תורמי הכליה בתוכו גדול מכל מגזר אחר, ואנשיו אפילו משלמים מיסים כדין.
ומה הם מקבלים בתמורה? - הם עדיין המגזר השנוא והמשוסה, שכל מעשה ומחדל מצידו נצבע בטענות 'הדתה', ושעצם קיומו מעורר אנטאגוניזם ביריביהם הרבים וטענות מכפישות בנוסח 'משיחיסטים'. כך שהתמורה היחידה להתגייסות תהיה בעצם קיום הלכות שנפסקו בבתי המדרש של משה רבינו ורבינו הרמב"ם, ברוח תורת משה; ומה שאולי נכבד יותר: יציאה מזהירה ממתחם חילול השם למתחם קידוש השם. מבחינתם זה יהיה תיקון גדול, מאוד מאוד.
