ספרו החדש של פרופ' אביהו רונן (להלן רונן) "אנחנו לא בקונצנזוס, כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה, 1968 - 1978", יצא לאחרונה כשהוא מכיל למעלה מ 400 עמ' ומכיל תמונות, ראיונות, שירים ומפתחות. הספר הוקדש לאנשי כרם-שלום ובתוכן 6 חלקים המכילים 40 פרקים. במקום הקדמה בחר הסופר לכתוב אלגיה (פואמת אבל) לכרם שלום (11 לאוקטובר 2023) - שעיקרה צערו של הסופר על אירועי השבעה באוקטובר והזוועה שהתחוללו בעוטף כולל בכרם שלום. רונן ממשיך, כדרכו, להבליט את "הקונצנזוס" הישראלי, הכוחני, הימני לעומת נסיגתו של השמאל, שאיבד עמדה אחר עמדה ועם זאת עדיין מאמין שיש פתרון לסכסוך בין שני העמים. הפתרון הוא - לבחור לא בדרך הכוח, האיום וההרתעה הצבאית אלא בדרך האדם, המחפש דרך להדברות תוך כבוד לאחר ולשונה ממך. הסופר/חוקר עומד על כך שאין זה ספר היסטוריה ממוסמך אלא בלשונו "...אין בכך כל יומרה "לאובייקטיביזציה" מדעית, אלא ניסיון לתת למהלך האירועים לזרום בצורה שוטפת, מבלי שמעורבותי תסיט או תעכב זרימה זו.".

רונן מרחיב את ההקדמה ומצייר את מאבקי השמאל ואת החיים בקיבוץ בשנות השבעים כרקע למחקרו/סיפורו. חבריו לקחו חלק פעיל בכל המאבקים הפוליטיים הציבוריים בעשור שבין 1968 - 1978: התנגדות להתיישבות יהודית (התנחלות, כיבוש) בפתחת רפיח; מאבק בלתי פוסק נגד נישול וגירוש הבדואים מצפון סיני; מאבק בלתי מתפשר באריק שרון ועמדותיו ומעשיו בגדה המערבית ומאבק נגד שלילת קיומה של ישות פלשתינית. אמצעי התקשורת נתנו ביטוי רחב להפגנות ולמאבקים וכרם שלום זכה לכינוי "קיבוץ של השמאל". במסגרת כתיבתו של הספר שנמשכה כ-4 שנים וחצי ראיין רונן קרוב ל 100 חברים, עבר על אלפי עמודים של מסמכים ופרוטוקולים אך לצורך נוחות הקריאה הוריד רונן את הערות השוליים והפנה את הקורא למקורות בשולי הספר במרוכז. הספר נכתב בצורה פוליפונית על-מנת לשוות לו מקסימום אמינות. בשולי ההקדמה מוזכרים "הפרטים הפיקנטיים" כמו למשל: קופה משותפת ופתוחה; רחצה בברכה בעירום מלא; אהבה חופשית; והצפצוף המתמיד על עקרונות היסוד של הקיבוץ הסוציאליסטי הישן, בית גידולם של גרעין גיל"ת.

אין בכוחנו לסקור את הספר על 400 עמודיו במסגרת זו לכן בחרנו לתאר בפירוט רק את החלק הראשון (הצמיחה, השורשים) ומשאר הפרקים נציג אירועים או רעיונות שליוו את הקיבוץ הקטן, המבודד, "הפרוע" על גבול רצועת עזה. רונן פותח בביטוי "עוצמה מנומנמת" כדי לתאר את מצבה של התנועה הקיבוצית של הקיבוץ הארצי-מפ"ם אשר נקרעה בין התפתחות תעשייתית והעלאת רמת החיים לבין הנאמנות לאידאולוגיה סוציאליסטית קפואה משנות החמישים. התנועה נראתה אז לא רק כצודקת מבחינה חברתית אלא אף מוצלחת מבחינה כלכלית ובעלת תרומה ביטחונית דומיננטית. מול תיאור זה מפתיע רונן את הקורא וחושף אלמנטים הנוגדים את "הסטגנציה" כפי שתוארה לעיל. סופרים כמו עוז ואחרים תארו לפתע את חצר הקיבוץ כרווית יצרים; צעירים רבים, בני הדור השני ואף השלישי בחרו לעזוב את הקיבוץ ולחפש קרירה אישית; ההתקפות האידאולוגיות על "ההנהגה ההיסטורית" גברו ולבמה עלו בני הדור החדש שביקשו לתת ביטוי לרצון הפרט; ברור היה שהתנועה הולכת לקראת התנגשות בין הדור המייסד לבין דור הבנים. החלק הראשון ממשיך את זיכרונותיו של רונן תחת הכותרות: תיאור הילדים הטובים, מרד הבת, כינוס מעברות, לשתול את העץ שלי, הודפס על דף סטנסיל, גרעין בני הקיבוצים, שאלת הבחירה, דילול האפרסקים, מחנה העבודה בנירים, מלמה לפתע, ניצחונו של שרוליק, ומסתיים בימי (קיבוץ) להב. אוסף תמונות אלו נועדו לתאר את התגבשות הרעיון הייחודי של הקמת קיבוץ חדש בגבול הרצועה על-ידי בני הקיבוץ בסגנון שנות השבעים, המכיל מושגים מהשמאל החדש באירופה ובארץ, מהתנועות הפמיניסטיות, מהקומונות בארצות הברית, ממרד הבן, מהפחד לחזור אחרי הצבא לבית הישן הממוסד והקפוא ומתוך רצון להביא איכות חדשה לתנועת הקיבוץ הארצי.

רונן כתב כי קיבוץ להב התאים מאוד לשאיפות גרעין גיל"ת השמאלי-אידאולוגי על-מנת להכשיר עצמו לקראת עליה עצמאית על הקרקע. הם מצאו שם חברה צעירה, מדברת צברית-דוגרית, שובבים בחיי החברה וביחסים הרומנטיים בקיצור - דומים מאוד להם. וכאן אם יורשה לי, ב-1968 שימשתי כמזכיר ואף סייעתי בהדרכתם. לפתע מצאתי עצמי מוקף בחבורת צעירים אידאליסטיים שאינם בונים תקנונים ואינם מתחשבים בחומרות השוויון המוחלט. הם היו שונים מצעירים אחרים שעברו אז דרך להב וישבו עד אחרי חצות מתווכחים, מנגנים ועושים אהבה ולהוטים למעשי שובבות. עד גיוס הבנים לצבא, הם המשיכו להתלבט בשאלה הקלאסית שעמדה בפני כל גרעין - האם להשלים קיבוץ צעיר או ללכת לנגב ולהקים קיבוץ חדש? התנועה דרשה מהם להצטרף לקיבוץ אדמית שהלך והתפורר (וכן הצעות לקיבוצים נוספים) אך רוב הגרעין תמך בסוף דצמבר 1967 בהליכה לנגב והקמת כרם-שלום על בסיסה של ההיאחזות הישנה שם מאמצע שנות החמישים. דומני שרונן צריך היה לסיים קטע זה במילים אלה - גיל"ת הוכיחו שהם לא רק יריב פוליטי-שמאלי להוריהם אלא גם ככאלה המסוגלים לקבל החלטה בניגוד "לעמדת התנועה" ולהמשיך ולהיות מאוחדים בהתנגדותם למרות הלחצים ולהגשים את חלומם.

את חלק ב' הפריד רונן לסעיפי משנה המצביעים על הפיכתו של כרם-שלום לפוליטי, שמאלני, לוחם העומד בראש מאבקים חברתיים ועם זאת מקיים בתוכו פנימה משטר של דגש על מימוש חלומות הפרט, אי-התערבות, מניעת מנגנוני פיקוח וחידוד עמדתם כלפי ההנהגה הרשמית של "השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ואף מפ"ם". הסעיפים הכלולים בחלק זה הם: סוף הדרך; ימים ראשונים; הבנות של כרם-שלום; להקים קיבוץ אחר; על מלחמה ואהבה; הנופלים; "הילדים הרעים"; סקנדל בגימנסיה; קיבוץ פוליטי; שערורייה בכנסת. נתעכב על כמה מהם - למשל בימים ראשונים מוזכר השימוש בפעמון בו כל חבר שכואב לו מצלצל וכולם עוזבים הכל ונאספים ממש כמו בימי ביתניה ודגניה, ארוחת הארבע הייתה למשותפת ובערבים על הדשא שרו את השירים הרוסיים מבית אבא. יצירת חברה חדשה התבטאה "בקופה פתוחה" כלומר, כל אחד לוקח כפי צרכיו ומחזיר אם נשאר לו עודף. כך גם לגבי המחסנים והמטבח - הכל יהיה פתוח מתוך אמונה בחבר הלוקח לפי צרכיו בלבד. רונן זיהה כאן התקדמות בשני וקטורים: האחד, אנרכיסטי, המבטל את ההבדלים בין הפרט לחברה ודגל בולשביקי, כלומר אכיפת נורמות אחידות על כל החברים לאחר שהתקבלו בשיחת הקיבוץ.

רונן תיאר את תרומתן הייחודית של הבנות לחברת הצעירים התוססת. אצל רובן מצא ביטויים כמו "המבוגרים לא יגידו לנו מה לעשות"; "צריך לבנות חברה בה כל פרט מוצא את ביטויו"; "הנוער תמיד מבזבז את התקוות שתולים בו" ומרביתן (יותר מהבנים) חיפשו קשר עם אנשי "שדמות" שחשפו את ארון הספרים היהודי בפני הצעירים החילוניים בקיבוצים והוציאו בזמנו את "שיח לוחמים". הן היו מוכנות לצאת עם אנשי שדמות להרפתקה חדשה - "שיח צעירים". רונן הציג את הבנות כעומדות על שוויון מוחלט מול הבנים (הגברים) כאנטיתזה למה שחוו בקיבוצי האם שלהן. לאחר גיוס הבנים לצבא, לגדוד 50, מתעקשות הבנות לבסס את הביטוי "להקים קיבוץ אחר", מנוהל על-ידי הבנות, ומתמודד לראשונה עם בעיות כמו מוות, הריון ראשון וקליטת חברים חדשים שאינם בני קיבוץ. ויכוח אחד לא פסק גם בעת ההיא ועיקרו היה - כל כמה זמן יאפשר הקיבוץ לחבריו לבקר את הוריו ובוויכוח באו לידי ביטוי עמדות כלכליות (מחיר הנסיעה והפסד ימי עבודה) ועמדה אידאולוגית שביקשה לחזק את עצמאות הבנות מול הוריהן ולוותר על ביקור דו-חודשי. אביהו רונן מודה באומץ שלמרות יכולתן של הבנות, הבנים שבו מגדוד 50 ושוב נמשך "ההסדר הישן" ומהפכת הפמיניזם של שנות השישים לא הביאה לסדר חדש - ושוב הבנים מתמקצעים בתחומים גבריים והבנות נותרו במטבח, בבית הילדים ובשירותים לחבר.

הופעתו של השמאל הישראלי החדש (שי"ח) על הבמה הפוליטית הארצית עוררה מתח פוליטי בכרם-שלום. הקיבוץ ביקש להישאר במסגרת "הקיבוץ הארצי" (לאחר שיחה עם מזכיר הקיבוץ הארצי דאז חיים אורון) אך פוליטית התנגד "לקולקטיביות הרעיונית" ורבים נמשכו למפלגות השמאל שהתנגדו להקמת "המערך" ובעיקר התנגדו לכיבוש ולהקמת ההתנחלויות. ביום ההצבעה רוב החברים הצביעו עבור המערך ומיעוטים עבור "נ"ס" והעולם הזה. התחושה הייתה שייחודו של הקיבוץ תישמר בצורת חייו ולא בעמדתו השמאלית-קיצונית. רונן סקר את השפעת מלחמת ההתשה על הקיבוץ והקדיש פרקים קטנים לנופלים חברי הקיבוץ. הקו הבולט שאפיין את הנופלים - מחד-גיסא, תמיכה מוחלטת בעמדות השמאל ומאידך הליכה לצבא ולשירות מילואים במלחמה שרק מרחיקה את השלום ומונעת הידברות עם הצד השני. בשנים 1969 - 1970 פורחות בקרב הנוער התל אביבי קבוצות שמאל שמצאו תמיכה "בתיכון חדש" ובקרב שי"ח ועוזבי קיבוץ הראל ואף קומוניסטים. באווירה כזו בגרו גם חלק מחברי כרם-שלום שהצטרפו לקיבוץ בשלב ב'. הם היו האחראים "למכתב השמינסטים" שעורר סערה בעקבות הצרת צעדיו של נ' גולדמן שהסכים להיפגש עם ע' נאצר. כמה "מהשמינסטים" התוססים יצרו קשר עם ד' בן-אמוץ שהיה למדריכם הרוחני. בהשראת ת' ולדהיים מבית אלפא התגבשה קבוצה שיצרה קשר עם כרם-שלום וביקשה להקים גרעין נח"ל בשם "גרעין שלום". נראה שהצעירים האינטלקטואלים מתל אביב מצאו שפה משותפת עם הקיבוצניקים מכרם שלום וחיפשו דרכי פעולה משותפות להתנגד "למערך", לראש הממשלה גולדה מאיר, לממסד הפוליטי הישן, הוותיק והעייף בעיניהם המסרב להידבר עם מצרים וארצות אויב אחרות.

התנגדותם של חברי כרם-שלום להקמת התנחלות דקלה בפתחה הגיעה עד לכנסת וחוללה סערה. חזן הואשם גם מצד ימין וגם מצד שמאל שמפ"ם מחבלת בתוכנית ליישב את האזור. מכתב שכתבו מספר חברים מכרם-שלום הגיע לידי דיין ועיקרו היה - אומנם מלחמת ההתשה מסתיימת אך הממסד מכין מלחמה חדשה עקב ההתנחלויות בשטחים כבושים. כרם שלום יצאה כנגד מנהיג מפ"ם חזן שנטה ימינה. הם פרסמו מכתב המביע את עמדתם הנחרצת כלפי ההתנחלויות העתידיות בפתחה: "1. הקיבוץ מזדהה עם חבריו שהביעו את התנגדותם להתנחלות בפתחת רפיח. 2. אנחנו רואים בהתיישבות קבע בשטחים, מעשה כיבוש חמור המחבל באפשרות להשכנת שלום בין הצדדים. 3. ...אנשי פתחת רפיח, אובייקטיבית, הם מטפחים ומבצעים מדיניות של התנחלות בשטחים. למרות זאת...החלטנו לא להחרימם. 4. אנו מצטערים שעמדתנו נגד התנחלות, התואמת את עמדת התנועה, לא זכתה לעורף, אלא להסתייגות מצד התנועה, ולא עוד, אלא שמעל בימת הכנסת." אחרי מכתב זה הפך מנהיג מפ"ם י' חזן את כרם שלום "לקיבוץ הסורר".

המעבר לנקודה החדשה במאי 1971 והנאומים שנשאו שם על-ידי שר השיכון ואלוף פיקוד דרום, ביקשו להציג את כרם שלום יחד עם ההתנחלויות שהוקמו בפתחה הרגיזו את החברים הצעירים אך הללו שתקו. המבנים החדשים נתנו תחושת קביעות ל-4 הזוגות שכבר נישאו בטקס וכתובה חילונית שהשוותה את קשר האהבה לקשר לאדמה. חבורת בנות שלא מצאו בני זוג עזבו ואת מקומן החליפו בנות מגרעין שלום. נולדו כמה תינוקות, הוקם בית ילדים והקיבוץ לדבריו של רונן, היה ליותר ויותר "פולני". עניין הסמים עורר הד ציבורי גם בעיתונות וגם בתנועה פנימה. ותיקי גיל"ת יצאו נגד חבריהם בגרעין שלום שנטלו סמים. המתח הגיע לשיאו וג'ומס (חיים אורון) נשלח מטעם הקיבוץ הארצי לטפל בעניין. ההצעה לסלק את "המעשנים" לאלתר לא התקבלה, אך נאמר שהקיבוץ מצפה מגרעיניו לסלק את הנוטלים סמים. הקורא חש כי רונן עושה מאמץ להבהיר כי מייסדי הקיבוץ (גיל"ת) היו נגד נטילת סמים באופן מוחלט על-אף האוירה הקלילה ששררה בארץ באותו זמן עקב בוא המתנדבים ותרבות הנוער הרדיקאלי בארה"ב. לעומת זאת, הגרעינים שהיו בצבא ועמדו להצטרף לכרם-שלום לא ראו ניגוד בין נטילת סמים באירועים מסוימים לבין רצונם להצטרף לקיבוץ השמאלי ולתפקד כחברי קיבוץ לכל דבר ועניין. באופן בלתי צפוי היה יחס הקיבוץ להשתלמויות ולימודים גבוהים מאוד ליבראלי ואישר ל 10% מחבריו ללמוד לתאר ראשון בזמן שבקיבוץ הארצי היה מקובל כי לא יותר מ-6 אחוז מסך החברים העובדים במקום יצאו ללמוד. רונן רואה צעד זה כחלק ממחשבה על קיבוץ אוטרקי בו האמינו מספר חברים מרכזיים בתמימות רבה. בעולמם התרבותי-רוחני של החברים נקראו ספרים כמו "כה אמר זרטוסטרא" וספרות מרקסיסטית אחרת אך לא קראו בספרות אנרכיסטית. הם ניסו לדבריו של החוקר לקיים מודל שיתופי בתנאי רווחה שפניו לא לעבר אלא לעתיד. בהמשך פרק זה מרחיב רונן על "השמינסטים" מתל אביב שנדבקו בחיידק השמאל, על התגבשות גרעין "אבשלום", על המורשת המהפכנית, על מועדון האימפרוביזציה, ועוד. רונן מקנה מקום נרחב "לכנס ניר-עוז" במסגרת המאבק נגד התנחלות בפתחת רפיח; כנס ניר עוז השני, המשך היחסים המורכבים עם יעקב חזן; על מקומה של קדושת העבודה בחיי הצעירים ועל עולמם של הצעירים שוחרי הרפתקאות בנוף המדברי שהוליך לקטע על רומנטיקה מדברית.

את סקירתנו המפורטת נסיים בפרקים העוסקים בהתגבשות הקיבוץ עד לחגיגות החמש שנים ועיקרו תחת הכותרת של רונן: "רומנטיקה מדברית". בדומה לשכנים הבדואים צמחה בקיבוץ אורוות סוסים מפוארת שהוקמה בכספי החתונות של החברים שניתנו למטרה זו. היה זה פיצוי מה על הבדידות וההתערבות הקיבוצית בזמנו הפנוי של כל חבר. בכנות רבה מתאר רונן את כשרונן האמנותי של בנות גיל"ת שהוקרב למען הילדים שזה עתה נולדו ותקרת הזכוכית שלא נופצה והבנות הרומנטיות-פמניסטיות נעו בין המטבח, מחסן הבגדים ובית הילדים. לרומנטיקה המדברית נוספו האזנה רבת שעות לזמרי הרוק הכבד של התקופה - ג'ופלין והנדריקס ונסיעות לחולות הזהובים של חופי צפון סיני. ו לסיום הפרק הרומנטי - האטרקציה: בנסיעות לים השתרש המנהג של רחצה בעירום שכלל את הצעירים והצעירות והכה בתדהמה חיילים בסביבה, הורים, תיירים ונציגי "הסוכנות" ו"הקיבוץ הארצי". בכרם שלום הפך מנהג זה לסוג של התרסה כלפי הממסד הוותיק והוכחה שחלום הקיבוץ הצעיר והפרוע נמשך.

סקרנו אם כן את 5 השנים הראשונות (וקצת יותר) המעצבות את כרם-שלום. לא נוכל להמשיך ולסקור את האירועים עד להתפרקות הקיבוץ האוטופי בשנת 1978/9. הקורא החרוץ ימשיך לקרוא ויפגוש מספר שיאים ובהם: חג החמש; תגובות למלחמת יום-כיפור; התפתחות העלון המקומי "משהו" שהצמיח משוררים וסופרים ברמה הארצית שהבשילו בשנות השמונים; דיונים על הקשר בין עירום, מיניות וסוציאליזם כאשר מעולם לא הוזכרו המילים - "אהבה חופשית", פוליאמורי וסטוץ. עוד הורחב על ההפגנות שקיימו החברים בחוות אריק שרון כנגד ההתנחלות והמאסר "הפוליטי" של שמוליק אורן. באמצע שנות השבעים מתגלים סדקים חברתיים בקיבוץ ויחד אתם מתחזק הקיבוץ כמעוז השמאל. את "יום האדמה" עוד הספיקו לציין אבל בשלהי שנות השבעים הבקיעים הופכים למשבר בעיקר באשר ללינה המשותפת שאיבדה מזוהרה. היחס לבדואים (עד השנה החמישית) לא זכה לדעתי לפירוט מספק, והוקצו לו שני עמודים בלבד. נראה שנושא הדו-קיום פחות משך את תשומת ליבם של החברים עד להקמת ההתנחלויות בפתחה. הדאגה לבדואים בימי הראשית של הקיבוץ הייתה אנושית ופחות מבוססת על השקפת העולם המגונה "דו-קיום".

דומה כי הישגו של הספר באותנטיות שלו, בפוליפוניות שלו ובניסיון המוצלח של הסופר לתאר את החלום ואת החולמים לאורך 11 שנים ואת סולם הערכים שלהם ההולך ומשתנה עם התבגרותם. הנושא לא זר לי כלל - בזמנו, שכתבנו עם מוקי צור ותאיר זבולון את הספר "כאן על פני אדמה" נחשפתי לטקסטים משנות העשרים השלושים והארבעים בהם מביעים הכותבים את חלומם לקיבוץ המבוסס על אותם ערכים שהדהדו בחצרו של כרם שלום: אין מעמדות, אין רכוש פרטי, שוויון מוחלט בין גברים לנשים, כל אחד לפי צרכיו, אין מחסנים סגורים, ערבות הדדית מוחלטת, שמאל קיצוני המבוסס על סוציאליזם הומני, דו-קיום הכרחי עם הערבים והבדואים, חופש מוחלט בתחום המין, ואת קבלת הדין של הפרט מול החלטת הרוב בכל מקרה. והשוונו כל זאת לספר "קהילתנו" והטקסטים שנכתבו "בביתניה עלית" בשנת 1920. כך התחברו בני "הפולנים" שנולדו בשנות החמישים עם שני דורות לאחור (סבי הסבים והסבתות) שחלמו על אוטופיה נוסח כרם שלום. והריני מודה - נהניתי הנאה מרובה מספרו של רונן, שהחליט לפרסמו ללא הערות שוליים המכבידות על הקורא. אני מבטיח תתחילו לקוראו ולא תוכלו להניחו.