בשנת 1969 בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הפקתי וערכתי תוכנית בשם "במחיצה עם". זה היה ראיון עם אישיות אחת, מתכונת שלימים הפכה לשם "מוקד". בשעה שבאחרון פנל המראיינים היה קבוע, ב"מחיצה עם" הצוות התחלף. על הפרק היה ראיון עם דוד בן-גוריון שזה כמה שנים מאז שפרש סופית מתפקיד ראש הממשלה. עלה בדעתי שאת הראיון נקיים לא באולפן בירושלים אלא במקום מגוריו בקיבוץ "שדה בוקר". איש סודו, חברו ואיש הביטחון של בן-גוריון היה יהושוע כהן ממייסדי קיבוץ שדה בוקר ובשעתו ממייסדי תנועת המרי לח"י, תנועה שנמנתה עם הגורמים שנגדם לחם בן-גוריון בכול כוחו. אבל ברמה אשית זה איפיין את "הזקן" ליצור קשר הדוק עם יריבים מסוג זה. במיוחד עם אלה שהפכו לחסידיו המושבעים. פנינו ליהושוע כהן והצענו כי המפגש עם בן-גוריון יתקיים לא באולפן בירושלים אלא ב"שדה בוקר" ביתו. כהן התלהב מן הרעיון אך ביקש לשמוע את דעתו של ב.ג. הסתבר שגם בן-גוריון אהב את הרעיון.
החלטנו לקחת שני צוותי צילום. אחד בראשותו של מנהל מח' הצלמים דודו הירשפלד וצוות נוסף שאת שמו של הצלם איני זוכר. אולי צדוק פרינץ. סרט הצילום היה אופטי והוא נערך על ה"מוביולה" או ה"מונטאז'" בצרפתית. זה מכשיר עריכה, חיתוך והדבקה קלאסי, שבו העורך מגלגל את הסרט על פני מדף עריכה דרך חלונית שבה העורך רואה כל "פריים" והוא חותך ומדביק את הרצפים לכלל סרט אחד. מלאכה מתישה ומורטת עצבים.
בערב צילמו הצוותים כשאנו מטיילים ומשוחחים עם הזקן בשבילי הקיבוץ עד כמעט לשקיעה המרהיבה בקדש ברנע ממערב. מראות למזכרת חזותית, אלמלא הסרט אבד אי-שם במצולות רשות השידור. את הארוחה בערב אכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ אבל את ארוחת הבוקר אכלנו בביתו של בן-גוריון. זאת הייתה איזו פינת מטבח בחדר האורחים שלו. פתאום בתוך השקט המוחלט הזה שרק קולות הסכו"ם נשמעים, בן-גוריון אמר בניב המקוטע שלו שאין בו כמעט חיריק: "לפעמְים כשאני מתעורר בבוקר אני קורא: פוליה, פוליה, כשאני שוכח שהיא כבר לא אתנו. שוכח, שוכח שהיא לא כאן אתנו". והוא חוזר וצולל אל העבר. היינו המומים. בן-גוריון לא היה ידוע בקריירה הציבורית שלו שהוא פותח סגור לבו לגבי עניינים אישיים. זאת בניגוד לנעוריו - אחרי שהוא הכיר את פולה הוא הרעיף עליה מכתבי אהבה פואטיים לעילה.
פולה נולדה בשם פאולינה לשלמה וברטה מונווייס (Munweis) במינסק, כיום בירת בלארוס במשפחה עם שלושה ילדים. כשהייתה בת 12 היגרה עם מספר בני משפחה לניו-יורק למטרת לימודים.
דוד בן-גוריון ופאולינה מונווייס נפגשו בשנת 1915 בניו-יורק, לאחר שבן-גוריון גורש מארץ-ישראל עם יצחק בן צבי על-ידי הטורקים. כשנפגשו, היא כבר הייתה אחות ראשית בחדר ניתוח, לדוד לא היו הרבה מכרים באותה עת, הוא היה בודד וביקש ממנה שתבוא איתו לספרייה הציבורית לעזור לו: "שאעתיק לו את מה שמספרים על העתיד של ארץ-ישראל". השניים התאהבו "ממבט ראשון"' אך משפחתה של פולה התנגדה בתחילה לקשר בינה לבין בן-גוריון. בתקופת היכרותם פולה לא הייתה ציונית ולדברי בן-גוריון היא העריצה את אימא גולדמן האנרכיסטית וגם טרוצקי, מנהיגי התנועה הקומוניסטית. רק כעבור זמן הושפעה פולה מפעילותו של בן-גוריון והתקרבה אל הציונות [הם נישאו ב-5 בדצמבר 1917, בבוקר החתונה פאולה עוד עבדה בחדר הניתוח בבית החולים ומיד לאחר הטקס חזרה לעבודתה]. בן-גוריון כינה אותה "פולה" ולאחר נישואיהם ניסה, ללא הצלחה, לשנות את שמה ל"פנינה".
לפולה ודוד נולדו שלושה ילדים. גאולה נולדה בארצות הברית ב-11 בספטמבר 1918, ונקראה בשם זה כפי שביקש אביה בצוואה שהשאיר לפני צאתו לאנגליה. ב-15 בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. בשליחות לאנגליה נולד בנם עמוס והבת רננה נולדה בארץ בשנת 1925 לאחר שפולה חזרה ראשונה עם שני ילדיה ובן גוריון הצטרף אליהם כעבור כמה חודשים.
לאמור לאחר הרומן הלוהט בצעירותם, הרי בתקופה הארוכה כשבן גוריון מילא תפקידים בכירים ביישוב ואחר כך שימש ראש ממשלה, פולה הייתה מעין לוִיָה שנסכה מים על-ידי "הכהן הגדול". פולה הייתה בצלו של בן-גוריון רוב חייו. היא שירתה בקודש ושמרה על בן-גוריון לרבות על הבלורית המעופפת שלו. אך בביתה היא הייתה המלכה והכל ידעו כי כשמדובר בביקור בבית בן-גוריון בתל אביב אין נכנס או יוצא בלי ברכתה של פולה.
החזרה לתל אביב שמחתי מאוד כשנכדי, מָעָין פוגל, בישר לי שהולכים להציב ליד ביתם ההיסטורי של בן-גוריון בתל אביב פסל של דוד ופולה בן-גוריון. מעין הוא אחד מהשלישייה, עם יונתן אופק ודניאל פלאי, שהסטודיו שלהם, שאחראי על המונומנטים בתל אביב, הוא שהפיק את האירוע כולל הצביעה שלו בבברונזה והצבתו במקום. היצירה היא של האמנית שירה זלוור בהתבסס על תצלומי העבר של הזוג בן-גוריון. הוא מתעד מראה ריאליסטי בגודל אחד על אחד של הזוג עומד ולידו להקת יונים.
טקס הסרת הלוט נערך ב-13.2 קרוב ליובל ה-50 למותו של בן-גוריון. הוא חלק מאוסף האומנות הציבורית של תל אביב, אוסף שמתחדש בעשרות עבודות פיסול שיוצבו ברחבי העיר. לי זאת בשורה גדולה שכן בכל מטרופולין בעולם מוצבים מאות אנדרטות ופסלים שהם חג לעין. תל אביב, בדומה לערים אחרות בישראל נמנעה להציב פסלים פיגורטיביים בשל האיסור דאורייתא "לא תעשה לך כל פסל ותמונה". לכן רוב הפסלים היו מופשטים או סמליים. בתל אביב הקלאסית היה רק פסל אחד והוא דיזנגוף על הסוס שכן העיר העברית הראשונה הייתה מסורתית, עם המורשת המזרח אירופית שגם החילוניים בה שמרו על מסורת. לשמחתי תל אביב השתנתה והיא יותר ויותר מטרופולין בינלאומי שכיף לחיות בה. הצבת פסלים פיגוראטיביים היא אחד החידושים.