המאבק המדיני, הצבאי והתרבותי, בין מזרח למערב החל כבר במאה החמישית לפני הספירה, והוא מעסיק מאז את האנושות. הצעד הראשון בו היה מלחמת האימפריה הפרסית של כּסֶרכּסֶס בערי יוון. לפרס היו, חוץ מצבא יבשה ענק, גם צי גדול, אבל כּסרכּסס לא סמך על הים האכזר; הרי בימי אביו, דַריָוֶש, הביס צבא אתונה את הצבא הפרסי שנחת במפרץ מרתון (ב-21 בספטמבר 490 לפני הספירה). במאה ההיא התפתחה בערי יוון תרבות מדעית-טכנולוגית בקצב מהיר. בדומה לארגון החמאס בימינו, שכר כּסרכּסס יֶדע מערבי לפני המלחמה, והמהנדס היווני הרפלוס הרכיב למענו שני גשרים צפים על מֵצַר הדרדנלים, בקצה המערבי של ים מרמרה, המפריד בין אסיה הקטנה לאירופה. הרפלוס הרכיב את הגשרים האלה משש מאות שבעים וארבע ספינות, שרותקו זו לזו בשִשה כבלים. כשפלש צבאו ליוון, בשנת 481 לפני הספירה, האמין כּסרכּסס שהוא ינצח את צבאות היוונים בשל עדיפותו המספרית. 1 צליחת הדרדנלים לא הממה את היוונים. הפרסים הכינו אותה במשך שלוש שנים, ואילו היוונים, שלא כמונו ב-7 באוקטובר 2023, היו מוכנים לה גם מבחינה צבאית וגם מבחינה פסיכולוגית כי תרבותם הייתה צבאית ולא צרכנית נהנתנית שהתפתחה בישראל, למרבה האסון, מאז מלחמת ששת הימים. מהירות והפתעה לא היו בהתקפה הפרסית. היוונים עיכבו את התקדמות הצבא היבשתי הפרסי במעבר תרמופילַי, ולא יללו לאחר שמלך ספרטה לאונידס ושלושת מאת לוחמי הקומנדו שלו נפלו בקרב. היה מקובל אצלם, בניגוד לתרבות הישראלית היום, שבדמעות לא ניתן להטביע את האויב.
היוונים הנחותים מספרית, כמו החמאס מול צה"ל, משכו את הצי הפרסי בעורמה למֵצר סַלַמיס, ושם השמיד הצי האתונאי הקטן את הצי הפרסי הגדול (ב-23 בספטמבר 480 לפני הספירה), וכפה על כּסרכּסס לסגת מן המאחז היבשתי שתפס. היוונים, שהיו מפולגים ונחותים במספר, הביסו את צבא פרס האימפריאלי האדיר, מכוח שליטתם בים. יש דמיון בין הניצחון בסלמיס לבין קריעת ים סוף, וניצחון הצי האנגלי על הארמדה הספרדית בשנת 1588 לספירה. לשלושת הניצחונות הימיים האלה היו תוצאות היסטוריות, מאקרו-אסטרטגיות ארוכות-טווח: צמיחת הדת והתרבות היהודית, צמיחת התרבות המדעית-היוונית, וצמיחת סדר העולם האנגלו-אמריקני. ללמדך שקלאוזביץ טעה כשכתב "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעי אחרים" 2 יש להבין שהמדיניות וההיסטוריה הם המשכה של המלחמה, ונכון יותר הקרב, באמצעים אחרים. כך יש לפרש וללמוד אצלינו היום את השפעות מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות ברזל המתנהלת בעת כתיבת שורות אלה.
|
אלכסנדר מוקדון, תלמידו של אריסטו, היה גנרל יבשתי, ששילב אסטרטגיה מרחיקת ראות וטקטיקה גאונית, מהלכים מדיניים מתוחכמים וקרבות מזהירים. זאת הסיבה שאלכסנדר היה גדול המצביאים בעת העתיקה לפחות, והוא מועמד רציני לתואר: גדול המצביאים בכל הזמנים. באלכסנדר התמזגו תבונה – שפיתח בו אריסטו, אף שהמפגש ביניהם לא ארך זמן רב – ומעשיוּת צבאית שרכש כבנו של מלך לוחם. ביטוי ליכולתו המופלאה של אלכסנדר להבין את הוויית הצבא והמלחמה הוא הקמת מטה מקצועי ומודיעין מתוחכם. רק הפרוסים, בתחילת המאה התשע-עשרה, שבו והבינו את חשיבותו של מטה צבאי אינטלקטואלי.
בצה"ל אין מבינים זאת עד היום, כפי שהוכח בכל מלחמות ישראל ובעיקר במלחמת יום הכיפורים ובטבח 7 באוקטובר 2023 בעוטף עזה. בשני המקרים, שרי הביטחון משה דיין ויואב גלנט והרמטכ"לים דוד אלעזר והרצי הלוי לא תכננו ולא הכינו מערך הגנה יעיל למעוזים ממזרח לתעלת סואץ ולמוצבים ברמת הגולן ב-1973, וליישובים בעוטף עזה ב-2023.
הקרבות שיזם אלכסנדר היו ניידים ומהירים, ואחד מסודות הצלחתו היה צליחות מהירות של נהרות רחבים ומוגנים. נראה שהוא היה הראשון שעשה שימוש בארטילריה של בליסטראות, לחיפוי על הגייסות הצולחים. במסעו הצבאי הראשון אל מחוץ ליוון, בשנת 335 לפסה"נ, עבר את תראקיה ואת הרי הבלקנים, הביס את הטריבאלים (בבולגריה המערבית), וצלח בכוחות גדולים את נהר הדנובה שנחשב אז, כמו תעלת סואץ ב-1973, ל״בלתי-עביר״, למרות התנגדותם העקשנית של השבטים הגוֹתיים. מבצע זה הדהים את שבטי המלחמה הצפוניים, ומאז הם לא העזו לפגוע בגבול הצפוני של ממלכת אלכסנדר, והוא התפנה למסע הכיבושים במזרח.
ניצחונו הגדול של אלכסנדר על דרייווש מלך פרס, בשנת 331 לפני הספירה, בקרב ארבֶּלה, היה אחרי שצלח צבאו את הנהרות פרת וחידקל. אחר-כך צלח צבא אלכסנדר, תוך כדי קרב, את הנהר יאקסארטס בארץ הסקיתים, בגבול הצפוני של הודו, והפחד שנפל על הלוחמים המַּסַּגֶטים הבטיח את האימפריה שלו בשטחים שבצפון-מזרח לה. צליחות הדנובה, הפרת, החידקל והיאכּסארטיס גרמו לניצחונות המדהימים של אלכסנדר מוקדון, שהעלו אותו למעמד של אֵל, בעיני אויביו, או של מצביא שהאֵלים לוחמים למענו. 3
|
בהיסטוריה של המלחמות, שהיו בין האימפריה הרומית לשבטים הגרמנים, היה נהר הריין מכשול בדרכו של הצבא הרומאי למסעות כיבושים ועונשין צפונה, ובדרכם של הלוחמים הגרמנים לפשיטות אל הדרום. המצביא הרומאי גרמניקוס כמעט קיפח את חייו כאשר חזר באיחור ממסעו בשנת 14 לספירה: חבריו המפקדים סברו שהוא וחייליו נהרגו, והחליטו להרוס את הגשר על הריין, כדי למנוע פשיטה גרמנית. רק הודות להשתדלותה של אשת גרמניקוס נדחתה הריסת הגשר, וכך ניצלו בעלה ופקודיו. אחרי שנתיים, בשנת 16, יצא גרמניקוס למסע צבאי אל מעבר לריין עם שמונים אלף חיילים. אלף סירות מפרש נשאו אותם צפונה על פני הריין, כדי לעקוף את יער טויטנברג המקולל. בקרב, שהתחולל בשטח פתוח שבין הריין לאלבה, הביסו הרומאים את הגרמנים. אבל בדרכם בחזרה דרומה, השמידה סערה את צי הסירות הרומאי, וחיילים רבים נספו. הקיסר טיבריוס קבע את הגדה הדרומית של הריין כרצועת ביטחון בין רומא לבין שטחי השבטים הגרמניים, ובפקודתו פונו התושבים מהאזור, ודרך (פטרולים) חדשה נסללה לאורך הגדה הדרומית של הנהר. בלילות אסור היה לנוע בדרך זו, ועל העוברים בה ביום נאסר לשאת נשק.
בשנת 28 לספירה מרדו הפֿריזים בשלטון הרומאי, והביסו את חיל החלוץ הרומאי בארצם (כיום היא הולנד), רבת הנהרות. הקיסר קלאודיוס לא שלח את צבאו לקרב הכרעה נגד הפריזים, וכך זכו הם לעצמאות. בשנת 41 מרדו גם החאוקים, באותו חבל-ארץ, ושדדו אוניות רומאיות. לצבא הרומאי היה קשה להילחם בארץ שנהרות מבתרים אותה, והאימפריה הרומית ויתרה על ארץ זו. כך שוחררו ארצות השפלה מעול רומא. 4
תשע מאות שישים וחמש שנים אחר מפלת צבא פרס בקרב ארבלה, יישמו הפרסים את לקחיו בקרב ״קוז אל נטיף״ (הגשר על הפרת) באותו חבל ארץ, במלחמתם נגד הערבים המוסלמים. שני הצבאות נערכו ליד גשר צף, רחוק מהעיר חירה. המצביא הפרסי באכמן, שלא רצה להילחם נגד אלוהי הנהר, הציע למצביא הערבי, אבו-עוביידה, לבחור מבין שתי אפשרויות: האחת - לצלוח את הפרת ללא הפרעה ולהילחם על גדתו המזרחית; השנייה - לאפשר לצבא הפרסי לצלוח את הפרת ולהילחם על גדתו המערבית.
מפקדי-המשנה של אבו-עוביידה הזהירו אותו: ״אם נצלח את הפרת יוגבל כושר התמרון שלנו, ואומץ-לבנו לא יהיה לנו יתרון. מוטב שהפרסים יצלחו את הנהר ונילחם בהם בגדה המערבית״. אבל המפקד הערבי לא שעה לעצתם, הוא החליט להפגין אומץ-לב ופקד על צבאו לצלוח את הנהר ולתקוף את הפרסים. פילי הפרסים הפחידו את סוסי הערבים, ואבו-עוביידה נהרג כשניסה לתקוף פיל. הלוחמים הערבים ברחו אל הגשר, כדי לחזור לגדה המערבית ולהסתתר במדבר, אבל אחד ממפקדיהם ניתק את החבל שקשר את הגשר אל הגדה וקרא אליהם: ״ננקום או נמות״. הפרסים המשיכו להרוג בערבים, שלא היה להם לאן לברוח. מפקד בדווי, מותנה איבן חריט, הצליח לקשור את הגשר הצף אל גדת הפרת, והניצולים המוסלמים ברחו מערבה. ארבעת אלפים לוחמים מוסלמים נהרגו בקרב הזה, ושלושת אלפים נמלטו. הערבים, תושבי המדבר, למדו לקח מתבוסתם זו: מכשול מים אינו מאהל בדווי, ולא די בעוז רוח כדי לנצח בקרב שיש בו מכשול כזה.
בשנת 1575 למדו לקח דומה חמישה-עשר אלף סמוראים משבט טיקדה היפני, שתקפו כמה פעמים את מבצר אנגשינו, שניצב במפגש של שני נהרות, וחמש מאות לוחמים בני שבט מיקורא הגנו עליו. בני טיקדה ניסו לתקוף את המבצר מרפסודות, והמגיבים הדפו אותם. המפקדים הזקנים של בני טיקדה הציעו לסגת. המפקדים הצעירים טענו שנסיגה אינה מכובדת, 5 ודרשו לתקוף את המבצר שוב, עוד לפני שתגיע התגבורת. המפקד הראשי קיבל את דעתם. תוך כדי ההכנות לקרב הגיעה התגבורת למבצר. בלילה פשטו שלושת אלפי סמוראים משבט מיקורא על מחנה בני הטיקדה וטבחו בהם. מונעים על-ידי יצר הנקמה והכבוד, צלחו בני הטיקדה שני נהרות ותקפו את יריביהם לאור היום; עשרת אלפי בני טיקדה נהרגו בקרב הזה, ואחד מהם היה מפקדם. הניצולים המעטים צלחו שוב את שני הנהרות, ונמלטו.
הלקח: קשה למוטט את רוחם של לוחמים מאומנים ולמודי קרבות, הנעזרים בביצורים ובמכשולי מים. צליחה עשויה למוטט אספסוף חמוש, לא סמוראים. 6 מקרה זה, ומקרים רבים אחרים מההיסטוריה של יפן עד ימינו, נותנים מקום להשערה, שעם זה ניחן בתבונה מעשית והיא מסבירה את הכישרון הטקטי של היפנים גם בתחום הלחימה וגם בכלכלה.
בשנת 1757 פיקד רוברט קלייב, איש ״חברת הודו המזרחית״, על אלף חיילים אנגלים ואלפיים הודים שכירי-חרב, בקרב נגד שבעים אלף לוחמים הודים וגדוד צרפתי בפיקודו של סיראג׳ אלדולה, בבנגל שבהודו. המפקדים המקצוענים במחנה של קלייב התנגדו להתקפה, באין לה סיכוי, לדעתם. אויביהם היו לוחמים טובים לא פחות מהם, והיו להם חמישים תותחים; ללוחמים של קלייב היו פחות מעשרה תותחים. קלייב, הסוחר-מצביא, בעל המאה והדעה, לא קיבל את עצת פקודיו המקצוענים. הכוח שלו צלח את הנהר, שחצץ בין שני המחנות, ותקף את האויב בהפתעה. אחדים מהמפקדים ההודים נפגעו מפגזי התותחים הבריטיים ואלדולה הורה לפקודיו לסגת. בקרב הזה נהרגו חמש מאות מפקודי אלדולה, ועשרים וחמישה בלבד מחיילי קלייב. אלדולה נפל בשבי ונרצח, והבריטים השתלטו על בנגל. 7
|
- אינטלקטואליזציות אסטרטגִיות, אופרטיביות וטקטיות קונקרטיות ומאפשר להפעילן ביעילות בעזרת אמל"ח טכנולוגי.
- אין מכשול בלתי עביר, לא נהרות, לא חומות ולא מעוזים. מכאן חובה תמיד להניח שהאויב יתגבר עליהם ויש לתכנן קווי הגנה ותורת הגנה כדי למנוע את מה שהתרחש ב-6 באוקטובר 1973 וב-7 באוקטובר אחרי חמישים שנה.
- במלחמת יום הכיפורים ובטבח 7 באוקטובר 2023 נכשלה מערכת הביטחון. התברר שראשי מערכת הביטחון של ישראל, ראשי הממשלות ושרי הביטחון והמפקדים הבכירים של צה"ל לא השכילו ללמוד להפיק וליישם את שני הלקחים האלה. בכדי להסתיר את כישלונם, אז והיום, הם מנהלים על חשבון הציבור, בעזרת קרנפים המנהלים את אמצעי התקשורת, מערכת שטיפת מוח אדירה ויקרה ובכך הם מכינים את הקרקע למחדלים הבאים שיתישו את החברה בישראל ויורידו את המוטיבציה של הלוחמים "לחלץ את הערמונים מן האש", כפי שעשו עד כה בכל מלחמות ישראל. מכאן, שיש להדיח מתפקידיהם את ראשי מערכת הביטחון האזרחיים ואת מפקדי צה"ל הבכירים שהוכיחו כי אין הם ראויים למִשרות הבכירות ולמשימות הלאומיות שעם ישראל הטיל עליהם, ובמקומם יש לבחור באנשים בעלי כישורים אינטלקטואליים-צבאיים גבוהים, שלא עברו שנים רבות של השחתה.
__________________
בשבוע הבא: הסבר אפשרי למחדל המבצעי של ה-7 באוקטובר; הניצחון האמריקני במלחמת העצמאות בקרב יורקטאון שבווירג'יניה בשנת 1781; כיבוש גשר הדנובה ליד וינה בשנת 1805; כשלון נפוליאון ברוסיה בשנת 1812; כשלון הרוסים בקרב על נהר אלמא במלחמת קרים בשנת 1854.
|
1. ב. ופ. ברודי, ״מרובי הקשת עד פצצת המימן״, 1966.
רוג'ר אשלי לאונרד, על המלחמה – מדריך קצר לקלאוזביץ) (תרגם: עמנואל לוטם,(מערכות משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, תשל"ח-1977, עמ' 65.
Delbruk H., “History of the Art of War”, vol. 1, 1980 .2
4. ת. מומסן, ״רומי״, 1969.
5. הכבוד הוא אחד הקודים להתנהגות של זרוע האבירים היפנית, הסמוראים (ולא רק הם). זה אחד ההסברים לעוצמה היפנית שהופגנה במאה העשרים, במלחמה ובכלכלה.
6. בהתאם להיגיון שבלקח הזה טענו חסידי קו בר-לב, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהקו נפל משום שלא כל המעוזים היו מאוישים והאחרים אוישו בחיילי מילואים שרמתם הצבאית נמוכה, ושמערכת ההגנה, שהייתה מבוססת על חטיבות טנקים, לא תפקדה כמתוכנן. לדעתם, המצרים לא היו צולחים את התעלה אילו אוישו כל מעוזי קו בר-לב בחַיִל רגלי מעולה, ואילו הופעלו חטיבות השריון כמתוכנן. כדי לתפקד כהלכה היה על מפקדי צה״ל להיות בעלי יכולת טקטית גבוהה. יכולת זאת אין להם, כפי שהקורא יכול לשפוט מתפקודו הלקוי של צה״ל במלחמתו בחיזבאללה בדרום-לבנון בעת כתיבת שורות אלה (ראה להלן), ולכן הסיכון שבהקמתו של קו בר-לב ובהחזקתו היה גבוה באופן בלתי-סביר.
7. מקולי, ״קלייב״, תש״ד.
|
|