חרף קריאתם של בכירים אירנים, ובראשם המנהיג העליון עלי חמנאי, לאזרחים לבוא ולהצביע, נרשם שיעור ההצבעה הנמוך ביותר מאז המהפכה האיסלאמית. לפי נתוני משרד הפנים האירני, השתתפו בבחירות 25 מיליון איש – 41% מבעלי זכות הבחירה (כולל קולות פסולים), לעומת 43% בבחירות הקודמות ב-2020. במחוז טהרן נרשם שיעור הצבעה נמוך אף יותר, של 24% בלבד (בהשוואה ל-26% בבחירות הקודמות). לשם השוואה, בשתי מערכות הבחירות למג'לס ב-2012 וב-2016 נרשם שיעור הצבעה של יותר מ-60%. בבחירות למג'לס בשנים 2004 ו-2008 נרשם שיעור הצבעה נמוך יותר (קצת למעלה מ-50%) ואילו שיעור ההצבעה בבחירות 1996 ו-2000 היה גבוה יותר (כ-70%). חרף שיעור ההצבעה הנמוך, הציגו אותו תומכי המשטר כהישג עבור המשטר וטענו, כי הוא מעיד על כישלון מתנגדי המשטר הרדיקלים שקראו להחרמת הבחירות. השמרנים הצליחו כצפוי לשמר את שליטתם המוחלטת ברשות המחוקקת. לפי תוצאות בלתי סופיות, זכו השמרנים בכל המושבים המוקצים למחוז טהרן, לאחר שרשימתו של מוטהרי לא הצליחה להכניס אף אחד מנציגיה, לרבות מוטהרי עצמו. יתר על כן: בקרב הנבחרים בולט משקלם של נציגי האגף הרדיקלי במחנה השמרני המזוהים יותר עם עמדותיו של הנשיא איבראהים ראיסי. ניתן לייחס את כישלון השמרנים המתונים, שייצוגם לא יעלה על כמה עשרות חברי מג'לס, לשיעור ההצבעה הנמוך (במיוחד בטהרן), ששירת את החוגים הרדיקליים המגלים עניין רב יותר בבחירות ומצביעים בשיעור גבוה יותר. יו"ר המג'לס המכהן, מוחמד באקר קאליבאף, שעמד בראש רשימה משותפת ל"מועצת הקואליציה של כוחות המהפכה" ול"חזית העמידה האיתנה" המזוהה עם הימין הרדיקלי, הבטיח את מקומו במג'לס הבא, אך לא הצליח לזכות באחד משלושת המקומות הראשונים בטהרן. הישארותו בתפקיד יו"ר המג'לס תלויה במאזן הכוחות הסופי בין נציגי הזרם השמרני המרכזי לנציגי הזרם הרדיקלי, שישפיע גם על יחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת לממשלת ראיסי. במהלך כהונת המג'לס היוצא התגלעו לעתים חילוקי דעות בין קאליבאף לבין הממשלה, בעיקר סביב סוגיות הנוגעות למדיניות הכלכלית של הממשלה על-רקע המשבר הכלכלי המתמשך, ולאופן התנהלותם של כמה משרי הממשלה. באפריל 2023 אף הדיח המג'לס בהצבעת אי-אמון את שר התעשיה והמסחר בממשלת ראיסי, רזא פאטמי אמין. עם זאת, השפעתם של חילוקי דעות אלה על מדיניות הממשלה נותרה מוגבלת.

גם בבחירות ל"מועצת המומחים" הצליחו השמרנים תומכי חמנאי לשמר את אחיזתם המוחלטת. מאז כינונה של המועצה בדצמבר 1982 אוחזים השמרנים ברוב מוצק בה, אף כי לעתים התגלעו חילוקי דעות בין אנשי דת מהאגף הימני-רדיקלי במחנה השמרני לאנשי דת מהאגף הפרגמטי יותר במחנה השמרני. הבחירות למועצה אינן מעוררות בדרך כלל התעניינות מיוחדת, משום שהיא אינה מהווה גוף פעיל בחיים הפוליטיים היומיומיים. עם זאת, לבחירות הפעם נודעה חשיבות מיוחדת לנוכח הסבירות הגבוהה שהמועצה הנבחרת תידרש לבחור את יורשו של המנהיג הנוכחי הנושק לגיל 85. 510 מועמדים הגישו את מועמדותם בבחירות למועצה. בתום הליך סינון המועמדים, אישרה "מועצת שומרי החוקה" 144 מועמדים, שיעור דומה לזה של מערכות הבחירות האחרונות למועצה. בין היתר, פסלה המועצה בצעד מעורר מחלוקת את מועמדותו של הנשיא לשעבר, חסן רוחאני, שכיהן כחבר המועצה מאז שנת 2000. פסילתו סיפקה עדות נוספת למאמצי המשטר להבטיח הגמוניה שמרנית מוחלטת במוסדות ההנהגה, לרבות "מועצת המומחים". בתגובה לפסילת מועמדותו, שלח רוחאני שלושה מכתבים ל"מועצת שומרי החוקה" בדרישה לפרסום הנימוקים לפסילתו, אך אלה נותרו ללא מענה. בשלב סינון המועמדים פסלה המועצה את כל ארבעת המועמדים שהתמודדו מול ראיסי במחוז דרום ח'וראסאן, אך בסופו של דבר אושר מועמד אחד נוסף (שלא נבחר) בצל ביקורת ציבורית על האפשרות להותרתו של ראיסי כמועמד יחיד. שמו של ראיסי עלה בכמה דיווחים כאחד המועמדים להתמנות כיו"ר "מועצת המומחים" במקומו של איש הדת הבכיר, איתאללה אחמד ג'נתי בן ה-97, המשמש גם כמזכיר "מועצת שומרי החוקה", החליט שלא לשוב ולהתמודד בבחירות. בחירת ראיסי לתפקיד עשויה לחזק את מעמדו לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2025 וכן להוות צעד נוסף בתהליך הכשרתו האפשרית כיורשו של המנהיג העליון, או לכל הפחות לאפשר לו למלא תפקיד מרכזי במאבק הירושה הצפוי. זאת, על-רקע בדיווחים סביב האפשרות להעברת השלטון לאחר מותו של חמנאי לידי בנו מוג'תבא. לסיכום: הבחירות למג'לס ול"מועצת המומחים" מבטאות שתי מגמות מרכזיות ברפובליקה האיסלאמית בעשורים האחרונים: שחיקה נמשכת באמון הציבור במשטר ובמערכת הפוליטית על שני המחנות הפוליטיים המרכזיים (שמרנים ורפורמיסטים) וסמכותנות גוברת של המשטר, שצמצם לאורך השנים את גבולות הקונצנזוס הפוליטי ודחק החוצה כל גורם פוליטי ורעיוני מתחרה. תהליך זה הביא לחיזוק ההגמוניה השמרנית באליטה הפוליטית השלטת ולהצרת בסיס התמיכה במשטר. המשטר דיכא כל מוקד כוח פוליטי חלופי והותיר את המערכת הפוליטית בשליטה מוחלטת של אגפים שונים במחנה השמרני. תהליך זה מצמצם לאורך זמן את ההשתתפות הציבורית בבחירות ומחריף את משבר הלגיטימציה של המשטר. יתר על כן: השליטה השמרנית במוסדות השלטון אינה מסייעת למשטר לספק פתרונות לדרישות הציבור ולמצוקותיו, מעמיקה אף יותר את משבר האמון הציבורי ומרחיבה את הפער בין השלטונות לציבור, ובמיוחד הדור הצעיר. עם זאת, היא מבטיחה את לכידותה היחסית של האליטה הפוליטית. בראיית המשטר, תום עידן חמנאי המתקרב מחייב לשמר בידי נאמניו שליטה מוחלטת במוקדי הכוח השונים - גם במחיר כרסום נוסף בלגיטימציה הציבורית שלו.