לרגע אחד, על גדות האוקיינוס השקט התנקזו למילים ספורות כל מחלות יהודי הגולה: "אנחנו עומדים כאן כאנשים המסרבים לכך שישתמשו ביהדות שלהם ובשואה לשם כיבוש שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם זה קורבנות ה-7 באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה". כך ניצל הבמאי הבריטי ג'ונתן גלייזר את נאום זכייתו באוסקר על סרטו "אזור העניין" שעוסק בשואה, כדי להתגולל על ישראל. הרשו לי לפנות אליו ישירות, ובאמצעותו ליהודי העולם.
בדבריך התכבדת בקלון ישראל: אני לא כמו הישראלים הברברים, כבדו אותי על כך (אכן, מחאו לו כפיים). חכמינו גינו את מי שמוציא עצמו מכלל ישראל, כאילו צרתם אינה נוגעת לו. ראה ארבעת הבנים בטקסט היהודי הכי נפוץ, ההגדה של פסח.
ההשוואה השטחית בין הזוועות שביצעו בנו רוצחי חמאס לבין המלחמה בישות המפלצתית שקמה על גבולנו. מצד אחד אנסו את בנותינו, ערפו את ראשי בנינו, שרפו חיים אבות וילדים. לו יכלו, היו עושים כך לכל היהודים בישראל וגם ליהודי העולם. מצד שני, מלחמה במחבלים הללו המשתמשים בבני עמם כמגינים חיים. זכותך לא לחיות בישראל, אבל הברירה שלנו כאן היא או למות או לפגוע במחבלים ובלית ברירה, גם במי שמשמשים עבורם מגן ומחסה. זו ברירה מוסרית שנקבעה במסורת עמנו לפני אלפי שנים: "חייך וחיי חברך - חייך קודמים", על אחת כמה וכמה כשמדובר בברירה בין חיינו לחיי אויבינו. יחסית למלחמות אחרות, במקרה שלנו היחס בין הרג מחבלים להרג אזרחים בלתי מעורבים הוא הנמוך ביותר בהיסטוריה.
יצרת סרט על אושוויץ. הסבתא רבתא של ילדיי הובלה לשם בקרונות בקר. הרושם העולה מדבריך הוא, שלוּ חיית בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ייתכן שהיית מתעלם מהצהרת הכוונות המפורשת של "מיין קמפף" וחובר לעילית התרבותית והאקדמית הבריטית שגינתה את צ'רצ'יל על אזהרותיו מפני היטלר. נדמה לי שרק מי שלא מכיר את אמנת חמאס יכול היה לנפק השוואה מופקרת כזאת. המניפסט הרוחני והפוליטי הזה של חמאס מכיל שני עקרונות נאציים: מחויבות טוטאלית להשמדת ישראל ולהרג יהודים באשר הם, כולל כאלה המקבלים אוסקר על גדות האוקיינוס השקט וחושבים שאליהם לא תגיע הרעה.
אגב עיסוק בשואה, אנחנו לא משתמשים בה כדי להצדיק את הקמת מדינת ישראל ואת מלחמתנו בטרור. ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה שהייתה הניסיון האולטימטיבי להשמיד אותנו ועל הדרך למנוע את התהליך ההיסטורי של שיבת העם היהודי לציון. לגמרי במקרה (האמנם?) אלה גם מטרות חמאס והרשות הפלשתינית, חיזבאללה ואירן ועוד מנוולים המשתמשים בכוונותיך הטובות כדי להסית נגדנו. האירוניה היא שדווקא מי שביזה את ישראל על שימוש כביכול בשואה, קיבל פסלון וכבוד (וממון) על עיסוקו בשואה. חכמינו לימדו "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים".
קבעת ששורש הזוועות של ה-7 באוקטובר ושורש המלחמה בחמאס נובעים מסיבה אחת: הכיבוש. איזו הפקרות מוסרית לכרוך ביחד את העוקד והנעקד, הרוצח והנרצח, אלה שביקעו בטנה של אישה הרה ואלה שיצאו להגן עליה. על זה מחאו לך כפיים בהיכל התהילה המדומה. מה יכולנו לעשות ביום השני לכל פוגרום שאירע לנו בהיסטוריה? לברוח או להסתתר. השינוי ההיסטורי שמדינת ישראל הביאה: בפעם הזאת לא ברחנו ולא הסתתרנו, אלא השבנו מלחמה. המלחמה בחמאס היא מלחמתו של העולם החופשי כולו נגד עריצות המבקשת לשעבד את העולם בשמה של אמונת מוות, גם את התמימים שמחאו כפיים למשמע קלוננו. במובנים עמוקים, המלחמה הנוכחית היא תיקון המלחמה ההיא, שבה לא יכולנו לעשות הרבה נגד מבקשי נפשנו.
מכל מקום, על איזה כיבוש אתה מדבר? ב-2005 נסוגונו לגמרי מרצועת עזה לאחר שגירשנו משם את אחינו החלוצים ועקרנו אפילו את קברינו. תקום שם סינגפור של המזרח התיכון, התפייטו באוזנינו מוכרי החלומות. אך מפלצות חמאס בחרו להקים את מבצר הטרור הגדול בהיסטוריה למטרה אחת: השמדתנו. הנחת היסוד בדבריך היא ששורש הסכסוך הוא טריטוריאלי ולא דתי. מבחינתי הדבר מעיד על עצלות אינטלקטואלית. לא רק אמנת חמאס מחויבת לג'נוסייד נגד העם היהודי, אלא גם אמנת פת'ח, מסמך רשמי של הרשות הפלשתינית שבסעיף 20 מוחק את העם היהודי ממשפחת העמים וקובע שהיהודים אינם עם אלא דת. לכן איננו זכאים להגדרה עצמית לאומית, כלומר למדינה. לפי הגדרות האנטישמיות של IHRA, מי שמתנגד לישראל כמדינה יהודית הוא אנטישמי. זה לא כיבוש, אלא סעיף ג'נוסיידי.
יהודי העולם יודעים ומכירים שישראל היא תעודת הביטוח שלהם במקרה שיימצאו בסכנה. ישראל היא גם סיבה לביטחונם העצמי מול פשעי שנאה. יכולתם לזקוף את ראשם בגאון נובעת מההכרה שיש מדינה יהודית שתתבע את עלבונם ותדאג לביטחונם. האמירה הנואלת של אויבינו כאילו "אין להם בעיה" עם היהודים אלא רק עם הציונות או מדינת ישראל, היא אחיזת עיניים. כי מהי ציונות? הביטוי הפוליטי הפשוט לחלום שיבת ציון בן אלפיים השנים.
בכל מקום אליו גלינו, אם אנגליה ואם לוס אנג'לס, יהודים הורישו לצאצאיהם את הסיפור המכונן: פעם חיינו בממלכה עצמאית במולדת תנ"כית שהובטחה רק לנו על-ידי אלוהי העולם, ואז לחרפתנו, בשל סיבות רעות, נחרבנו וגלינו מאדמתנו.
בתחנות השונות בדרכנו לא השלינו את עצמנו שאנחנו באמת בבית. בכל יום הזכרנו את ציון וירושלים והתפללנו לשיבתנו הביתה. מתחת לחופה שברנו כוס לזכר החורבן וחזרנו על השבועה העתיקה של גולי בבל: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלָיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלַיִם, עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". וכשהודינו על הלחם הוספנו בקשה לאל לרחם עלינו ולבנות את ירושלים. עד כמה שאני מכיר, זו ברכת המזון היחידה בכל הדתות שמחברת את האישי והקיומי עם הלאומי והפוליטי. חכמינו אחרי החורבן רצו לקבע בתוכנו שכשם שהאדם לא יכול לחיות ללא מזון, כך גם אומתנו אינה יכולה לחיות ללא ירושלים. אתה מבין, יונתן, התקווה שלנו לא הייתה פסלון אוסקר על גדות האוקיינוס השקט, אלא עצמאות מדינית שבה נוכל לממש את חיינו כיהודים ולהגן על עצמנו.
הבעיה היא שיהודים כמוך, המכירים את לקח השואה ואת המשמעות הקטלנית של חיים ללא בית לאומי, אינם מוכנים לשלם את המחיר המתבקש: תמיכה ברורה ופומבית בישראל. הם רוצים לקבל את תעודת הביטוח בזול, ולהמשיך לחיות בניכר בשקט, ואם אפשר - גם לקבל פסלון, ואפילו להתכבד בקלונה של המדינה היהודית האחת, שלמרות ביזיונה תהיה תמיד מוכנה לקלוט אותך בעת צרה. אחינו אתה.
