יש לי יחס חיובי לאותם נערים, שהחליטו להתבגר תוך כדי הקדשת חייהם יומם וליל ללימוד תורה. כמו שיש נער המקדיש חייו ללימודים אקדמאיים, יש מי שמחליט להקדיש חייו ללימוד תורה. אך ההבדל הוא, שנערים שבחרו בהקדשת חיים ללימודים אקדמיים הם גם חייבים בשירות צבאי ממושך. גם בתום שלוש שנות השירות הצבאי הסדיר הם נדרשים למילוי חובות של שירות מילואים כל שנה, מה שמקשה עליהם מאוד בלימודיו האקדמאיים. יש לי כבוד לרב הספרדי הראשי, יצחק יוסף. אך היה לי קשה לקרוא את דבריו: "בלי תורה, בלי הכוללים ללימוד התורה, בלי הישיבות, לא יהיה קיום, לא תהיה הצלחה לצבא...הצבא מצליח רק בזכות בני התורה. התורה היא שמגינה עלינו". צר לי, שכבוד השר מתעלם, שבמשך חמשת החודשים האחרונים למעלה משש מאות ושלושים משפחות יהודיות הכה אותן השכול, הכאב והצער, כי בניהם שבו בארונות מתים לבתיהם משירותם בצבא, הלוחם את המלחמה הקיומית של עם ישראל. לצערי, טעה הרב יצחק יוסף כשהתעלם מהעובדה הכואבת שבני התורה לא הצליחו להגן על למעלה מ-600 חיילים שמצאו מותם בשדה הקרב . אני רוחש כבוד ללומדי התורה, אך ייטיב הרב, שיפעל למען מציאות בה כולנו נושאים בעול, שלמרבה הצער, יש המשלמים על כך בחייהם, במיוחד בימים אלו. לא נותר לי אלא לסיים באמירה, שכבוד הרב הספרדי הראשי, הרב יצחק יוסף, טועה.