"הנאום לאומה" הוא נחת רוח לנשיא, לדמוקרטים ולשוחריו בעולם ובישראל
כרגיל בישראל, ובייחוד בימים טרופים ומטורפים אלה, התקשורת מתבשלת במיץ של עצמה בתוספת המיץ של הממסד המטרולל שלנו. המדיה, על ענפיה ככלל, בייחוד החזותית' לא הבליטה את הנאום לאומה של הנשיא ג'ו ביידן. התקשורת הכתובה אומנם עסקה בנאום לאומה state of the union המסורתי שנושא נשיא ארה"ב בראשית כל שנה, אבל לטעמי לא עסקה די לא במשמעות ולא בהשלכות הנאום, זאת מבלי להיסחף באופוריה. לאמור ההשלכות שלו לא רק על ארה"ב אלא על העולם כולו, וישראל, לשמחתנו היא עדיין חלק ממנו, לטוב ובעיקר לרע.
פרשנים ישראלים, גם אלה בצד הדמוקרטי ליברלי של המפה הפוליטית, שבויים אף הם בתפיסה שכשביידן מדבר על ישראל בכלל ועל בנימין נתניהו בפרט, הוא מדבר אל הישראלים. זה נכון במידה. הפעם ישראל והמלחמה בעזה היו לא בהתחלה, לא במרכז אלא בסוף. הפעם הנשיא ביידן דבר אל האמריקנים, כולל, כמובן, אל הקהילה היהודית שהיא ברובה דמוקרטית אבל חרדה לגורל ישראל. ביידן אוהב את ישראל, אבל העם האמריקני, מטבע הדברים, קודם. ה"נאום לאומה" היה מכוון הפעם לא רק לשני בתי הקונגרס אלא לכל האמריקניים ומבחינה זאת זה היה נאום בחירות מובהק ומוצלח מאוד שזכה לקהל צופים אדיר ששום מועמד במערכת הבחירות לא קיבל. בדרך כלל בנאום לאומה יש מחיאות כפיים וקימה מצד חברי הקונגרס. אך הפעם זה היה מעל ומעבר ואחרי מספר עשרים הפסקתי לספור.
אם נאמר שמצבו של הנשיא בדעת הקהל באמריקה היה עד כה רדוד, יהיה זה בלשון המעטה. מצבו בסקרים היה קשה בראש וראשונה בשל גילו, ובשל אי-אלה תופעות הקשורות לגילו, כמו שיבוש שמות, שכחה, הופעה ישנונית וכיו"ב, תכונות שנחשפו בעיקר בימינו אלה כאשר החזות היא זאת שמדברת. עד כדי כך המצב היה שפוף שבסקרים לגבי תוצאות הבחירות לנשיאות בסוף השנה טראמפ גבר על ביידן, אומנם לא בהפרש גדול, אבל די היה בו כדי להרעיד את אמות הסיפין של המפלגה הדמוקרטית. הנשיא ביידן איבד גם אהדה רבה בשל התמיכה הבלתי מסויגת בישראל, ובשל הנושא ההומניטרי - יותר משלושים אלף הרוגים עזתיים ועשרות אלפי פצועים ביניהם הרבה ילדים ונשים והעדר מחסה לפליטים ומצב על סף רעב. אלה היו לרועץ לנשיא וראש ממשלתנו הוסיף דלק ללהבה הזאת בגישה הקנטרנית הפומבית נגד נשיא שנחשב גדול התומכים בישראל במשך עשרות שנות כהונה בקונגרס ובממשל. אם צריכים היינו לתימוכין בכול הנוגע למצבנו בארה"ב בא היום, יום ה', נאומו של מנהיג הסנאט הדמוקרט צ'אק שומר, היהודי הבכיר ביותר בקונגרס האמריקני וידיד נפש של ישראל שתקף את נתניהו אישית ואף אמר שבשל מדיניות שמזיקה לישראל הגיע הזמן להחלפתו. עד כדי כך.
הנאום
אשר לנאום הנשיא הדבר הראשון שבלט לעין ולאוזן היה שהנשיא היה נמרץ, ערני מאוד, במיטבו בהיהט הגופני ובמצב רוח טוב. הוא עד כדי כך שלט בחומר ועקב אחר מאזיניו וצופיו, שפה ושם הוא פסח על הטלפרומפטר בקריאת הטקסט, והיה חופשי בדיבור, מדי פעם בהומור או בעקיצה, תוך שהוא מתייחס לאירועים שהיו מוכרים לחברי הבית, תכונות שחשובות לנואם. זה היה ביידן אחר מכפי שתועד והוצג במדיה עד כה.
פתיחת הנאום הייתה דווקא בזירה הבינלאומית זאת משני טעמים. האחד - בתחום החוץ החיכוכים הבין מפלגתיים פחותים מאשר בזירת הפנים. השני - מעמדה של ארה"ב בעולם, הן בתחום הפנים והן החוץ. לארה"ב יש חשיבות גדולה בשמירה על הערכים הדמוקרטיים של אמריקה, ערכים שקודמו של ביידן בתפקיד דונלד טראמפ כמעט וחיסל. כדי להדגיש את מדיניותו בצומת זאת הוא ציטט מתוך נאומו של הנשיא רוזוולט כאשר העולם הדמוקרטי היה למדרס של הכוחות הנאציים באירופה, וארה"ב נחלצה לעשות הכל במחיר הכבד ביותר כדי להביס את המשטר הנאצי. את ההקבלה ההפוכה הוא מצא הן בשליט רוסיה פוטין אשר מאתגר את העולם החופשי, ובמדיניות קודמו דונלד טראמפ שביקש להרוס את הברית האטלנטית ובכך לערער את כל המבנה של העולם הדמוקרטי. בראש וראשונה במאבק באוקראינה ובשמירתה כנגד נחישותה רוסיה להרוס אותה אם לא לספחה כחלק מרוסיה הגדולה.
אך עיקר הנאום, כרגיל, עסק במצב הפנימי בארה"ב. המצב שהוא הוא שמשפיע על הבוחרים. ביידן ציין את הישגיי ממשלו בכלכלה איתנה, חזקה מכול כלכלה בעולם, בשיעור אבטלה נמוך, באינפלציה שירדה, בריבית שלא עלתה ובבורסה המשגשגת. זאת ועוד. התעשיה האמריקנית שהייתה לפנים נתונה במדינות חוץ ובעיקר בסין נמצאת בתהליך פיתוח מואץ כמו גם כל מערכת התשתית. הממשל הצליח לשקם את המשק האמריקני לאחר הטיפול הקטסטרופאלי של קודמו במגיפת הקורונה ותוצאותיה לפני שביידן הגיע לבית הלבן. שלא לדבר על מדיניות החוץ וחיזוק נאטו על-ידי צרוף שתי מדינות חשובות שיש להם גבול מאוד ארוך עם רוסיה - פינלנד ושוודיה וכמובן הסיוע המאסיבי לאוקראינה שהחזיה מעמד הודות לתמיכה הרבה בקייב.
"אני באתי לבית הלבן נחוש לעבור אחת התקופות הקשות בהיסטוריה האמריקנית", ציין הנשיא, בהתכוונו למציאות המרה בתקופת "הקורונה" כבעיית הפנים הקשה ביותר, פנדמיה שהפילה יותר ממיליון קורבנות. מאז הוסיף ואמר הנשיא ביידן "העם האמריקני רושם את השיקום הגדול ביותר שנרשם אי-פעם". הוא התייחס לעוצמת הכלכלה האמריקנית, חיזוק המשק, שיקום התעשיה והתשתיות, אבטלה נמוכה והתחרות עם סין. "זאת כאשר בשעתו יצאֵנו כוח אדם שלנו ויבאֵנו מוצרים תוצרת חוץ ואילו עכשיו אנו מייבאים חזרה את כוח האדם המעולה שלנו ומייצאים תוצרת אמריקה", אמר הנשיא. אחד לאחד מנה הנשיא את הישגי ממשלתו בכול התחומים וזכה עשרות פעמים למחיאות כפיים בעיקר תוך עמידת קהל שומעיו על רגליו. פרשנים ציינו כי בכך הזכיר לצופיו ומאזיניו, קהל המצביעים בעצם, שאמריקה הצליחה לצאת מן הטיפול הכושל והפרוע של ממשלת טראמפ בתקופת הקורונה ומאז ממשל ביידן היא הפכה לכלכלה המוצלחת ביותר בתבל וחיזקה את מעמדה בחוץ על-ידי בלימת הסובייטים באוקראינה וחיזוק הברית הצפון אטלנטית.
הנאום והמלחמה בעזה.
ההתייחסות לחלק של המלחמה בעזה הייתה בסוף הנאום כאשר קדם לה נושא החטופים, שחלקם הם אזרחים אמריקניים. אך מחיאות הכפיים להם זכה הנשיא בחלק זה של הנאום היו בתגובה לבניית המזח בעזה לצורך הגשת סיוע לאזרחי עזה והקולניות ביותר היו כאשר חזר על פתרון שתי המדינות שיביא שלום סופי לאזור.
אין כל ספק כי הנאום הן בתוכנו והן בצורתו הוא בשורה טובה לנשיא ביידן, למפלגה הדמוקרטית, גם לחלק האופוזיציוני שמאלי שלה וגם לעם האמריקני ולעולם הנאור. וזה כולל את שוחרי הדמוקרטיה בישראל. זה מן הסתם לא כולל את ראש ממשלתנו. אם כי ברוב הלהטוטים שלו הצליח להרחיק מעליו גם את דונלד טראמפ שלא חסך הזדמנות כדי להשמיץ את ביבי. ואם הנשיא ביידן ייבחר זאת לא תהיה בשורה טובה לביבי אך בשורה טובה לעם בישראל. בנאום לאומה עשה הנשיא צעד ראשון גדול במערכת הבחירות.
