בתנאים אלה, קשה לראות התפייסות בין חמאס לפתח. במובנים רבים, שוב חוזר אותו ניגון, המוכר מאז השתלט חמאס על רצועת עזה ביוני 2007. מאמצים רבים של מתווכים אזוריים עולים על שרטון ברגע האמת. בעת הנוכחית, עבאס מצפה להודעה חד-צדדית של חמאס בדבר ויתור על השלטון ברצועת עזה ועל הסכמה לכניסת ממשלת אחדות טכנוקרטית פלשתינית לעזה ללא תנאי. במילים אחרות: עבאס מבקש להציג נחישות שלא לספק לחמאס תמורה בגין מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה ושלא לאפשר לו לשרוד כגורם פוליטי בזירה הפלשתינית. למשבר שנוצר ולפער בין הצדדים יש משמעות יתרה בשל החתירה האמריקנית ושל הרשות הפלשתינית, בגיבוי חלקי של גורמים במערכת הביטחון הישראלית, לחזרת הרשות לרצועת עזה ככתובת אזרחית וביטחונית לניהולה ולשיקומה. בהקשר זה הוזכר מאג'ד פרג', ראש המודיעין הכללי ויועצו הביטחוני הקרוב של עבאס, כמי שיוכל להוביל את המשימה. פרג', הנהנה מאמונם של אבו מאזן והממשל האמריקני ומוערך על-ידי מערכת הביטחון הישראלית, הוא גם אויב מושבע של חמאס, שאף ניסה להתנקש בחייו בשל רדיפתו הנחושה והעיקשת את חמאס בשטחי הרשות הפלשתינית. בין היתר, עלה רעיון לאתר 7,000 אנשי פתח ברצועה ולהכשירם צבאית על-ידי כוחות אמריקנים בירדן, לני החזרתם ככוח ביטחוני ושיטורי לרצועה בפיקודו של פרג'. אולם לא ברור מה משכנע את התומכים בשיבת הרשות הפלשתינית לעזה שמדובר ברעיון ישים, במציאות בה הרשות והעומד בראשה סובלים מגירעון עמוק בלגיטימיות ציבורית, נתפסים בעיני הציבור הפלשתיני כנטל ורוב מוחלט שלו דורש מזה זמן מעבאס להתפטר, וגם משנפער מחדש הפער העמוק בין חמאס לפתח. אמנם, מנהיגי חמאס הכריזו שהארגון אינו מעוניין לחזור לשלוט ברצועת עזה ומוכן שהרשות הפלשתינית תנהל באזור את ההיבטים האזרחיים, אך דורש שאופן השליטה יתואם עימו. חוסאם בדראן, חבר הלשכה המדינית של חמאס והממונה על הקשר עם פתח, אף הכריז בוועידה של הארגונים הפלשתינים שנערכה במוסקבה (26.2.24), שחמאס מסכים לכינון ממשלת טכנוקרטים שמקור הסמכות שלה יהיה אש"ף. כן הצהיר שחמאס מוכן להיכנס לאש"ף ללא תנאים מוקדמים ולקבל את תוכנית אש"ף לפתרון מדיני לסכסוך עם ישראל על-פי החלטות האו"ם. אלא שהכרזות אלה אינן מעידות, כי חמאס יהיה מוכן למסור את נשקו ולהכפיף את כוחו הצבאי למנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית. לאמירות האלו יש להתייחס בדומה למסמך המדיניות שפרסם חאלד משעל במאי 2017. היה זה ביטוי לפרגמטיזם של חמאס – לא ריכוך של החזון והיעד האולטימטיבי, אלא דרך חלופית למימושם לנוכח אילוצי השעה. שמירה על הכוח הצבאי היא בעיני חמאס בסיס ותנאי לפעולה על-פי מודל חיזבאללה: הרשות הפלשתינית תנהל את ענייני הרצועה האזרחיים, אך השליטה בפועל תיוותר כפופה לקני הרובים של חמאס. כדי להדגיש קבל עם ועולם את נחישותו למנוע כל ניסיון לייצור חלופה מקומית לחמאס, לא היססו אנשי הארגון לרצוח את המוחתאר של חמולת דועמוש, שנחשדה כמוכנה להירתם למאמץ הסיוע ההומניטרי לרצועה והואשמה בשיתוף פעולה עם צה"ל. כדי להמחיש את המסר ולהדהדו, נרצח המוחתאר בלב הדיוואן החמולתי בצפון הרצועה. יתרה מזאת: מינוי מוצטפא לראש הממשלה הוא אחיזת עיניים בכל הקשור לרפורמות משמעותיות ברשות הפלשתינית. עבאס והסובבים אותו אינם מעוניינים ברפורמות ולבטח לא בבחירות, העלולות להרחיקם ממוקדי השליטה וההשפעה. התרבות הארגונית של הרשות הוא שעתוק של התרבות המהפכנית של אש"ף ושל דפוסי פעולתו כארגון במהלך השנים. ההנהגה הקיימת לא יכולה באמת להוביל שינוי עומק ברשות, שמשמעותו היא שינוי עומק בשורות ההנהגה והודאה בכישלון דרכה עד כה.

גם פרג', הנחשב מקצוען, ענייני ורחוק יחסית מהעשייה הפוליטית, אינו מסוגל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בשטחים שבאחריות הרשות. בלי פעילות צה"ל בלב הערים הפלשתיניות ומחנות הפליטים, נראה שחמאס היה משלים את השתלטותו על הרשות. לכן, לא ברור כיצד מי שלא מצליח במשימה פחות מורכבת בגדה, יצליח בתנאים הייחודיים המורכבים של רצועת עזה לממש ולבסס שליטה ביטחונית ואזרחית, בפרט על-רקע המלחמה ובעקבותיה. שום גורם ערבי, בינלאומי או ישראלי לא יסכים להשקיע בשיקום הרצועה כל עוד חמאס הוא הגורם השלטוני באזור. משמעות המשך העימות בין פתח לחמאס, כאשר חמאס נותר כישות שלטונית ברצועת עזה הלכה למעשה, היא שגם אם תושג הפסקת אש במלחמה וישוחררו החטופים הישראלים, פעולות הסיוע והשיקום האזרחיים בעזה לא יוכלו לצאת לדרך. לנוכח מציאות זו, ישראל נדחקת לכיוון של הקמת ממשל צבאי זמני ברצועת עזה - ולו בשל העובדה שאין כל חלופה סבירה נוכחת. חמאס אינו אופציה, חזרת הרשות הפלשתינית לרצועה היא בחזקת חלום באספמיה ואין מנגנון אזורי או בינלאומי שמוכן לפעולה. בהעדר גורם שליטה אפקטיבי בשטח, לא תוכל ישראל להבטיח את הגעת הסיוע ההומניטרי ליעדו. בהעדר חלופה שלטונית לחמאס, תמשיך האוכלוסייה המקומית להאמין בהיתכנות הישרדותו ושלטונו של הארגון, והנהגתו תשאב עידוד מהלחץ המופעל על ישראל ומיכולתו לשקם את אחיזתו האזרחית והצבאית גם במרחבים שנכבשו על-ידי ישראל (כמו למשל בבית החולים שיפא ופעולת צה"ל שם השבוע) - מה שיוביל בתורו להקשחת עמדות במו"מ לשחרור החטופים ולהפסקת המלחמה. לפיכך, על ישראל להכריז בשלב זה על הקמת ממשל צבאי שיוגדר זמני בצפון הרצועה, שבו מספר קטן יחסית של תושבים ותשתיות מוחלשות של החמאס, ובשטחים אחרים ברצועה בהתאם לנסיבות שיתפתחו, ולהציב שלוש מטרות: • הבטחת הגעתו של הסיוע ההומניטרי ליעדו שלא באמצעות חמאס ובדרך בטוחה, שתמנע אנדרלמוסיה, כאוס ונפגעים בצד הפלשתיני. • איתות ברור להנהגת חמאס ולאוכלוסייה הפלשתינית שחמאס כבר אינו חלופה, מה שעשוי להוביל להחלשת התמיכה העממית בו. • הכשרת השטח והתנאים לכניסת כוח משימה רב-לאומי או אזורי או שילוב בין השניים והעברת הסמכויות לניהול השטח והאוכלוסייה והתחלת תהליך השיקום לאותו כוח, שגם ישא באחריות לאימון וחניכה של מינהל מקומי לקראת עצמאות פלשתינית בניהול הרצועה.