נתחיל בעובדה שאין עליה מחלוקת - החמאס שם לו למטרה ברורה לכבוש את ארץ ישראל מים התיכון ועד הנהר ולהקים מדינה איסלאמית. אנשי החמאס אנסו, רצחו וחטפו את כל מי שאפשר והיה זמין בדרכם בתוך שטחי ישראל הריבונית. כך בשבעה באוקטובר 2023 קיוו שולחיהם שיחל המסע בתקווה שהפלשתינים ביהודה ושומרון יתקוממו וכך גם ערביי ישראל וכמובן בצפון החיזבאללה. קיוו אבל בפועל זה לא קרה. מה שכן קרה הוא שמדינת ישראל שחררה את כל המעצורים האפשריים ויצאה למבצע התקפי מרובה אוגדות, טנקים ומטוסים.
מנהיגי המדינה ומצביעי הצבא הודיעו שהם ימוטטו את החמאס ולשם כך לא בחלו באמצעים כדי להגיע אל המנהרות והרוג כמה שיותר מחבלים. כדי להגן עד כמה שאפשר על הלוחמים, בניינים רבים מאוד נהרסו ומאות אלפי עזתים נדדו דרומה לכיוון רפיח. החמאס מתחפר במנהרות האינסופיות וצה"ל נקלע לסוג של מלחמה כרונית, כשהחמאס הוחלש אבל לא חוסל, כלל וכלל מה עוד שבידיו חטופות וחטופים ולישראל אין מידע על מצבם.
כמו שנאמר בפתח דבר ישראל מתמודדת עם אכזריות אנושית בלי גבולות. אם אין די בכך, בכל פעם שמגיע מזון אם במשאיות ואם בהצנחה מהאוויר, אנשי החמאס משתלטים על חבילות הסיוע ובפועל גורמים להרעבת האוכלוסייה. הרעבה שמשרתת את מסע ההכפשה של ישראל והצגתה כמדינה שמרעיבה ומחסלת אזרחים חסרי ישע.
ישראל הותקפה על-ידי חמאס ובמהירות הבזק הפכה ממדינה מותקפת למדינה תוקפת שאינה חסה על חסרי ישע. זו התמונה המתקבלת מהתמונות המשוגרות לכל העולם. ערים חרבות ונשים וילדים שמתים ברעב. ישראל מאשימה את החמאס, בא בשעה שהיא טוענת שהוא לקראת תבוסה. דבר והיפוכו שלצערנו משרת את הסיפור שמופץ בעולם על-ידי מאות אלפי ואולי יותר מוסלמים שיוצאים לרחובות, פעילים ברשתות החברתיות ועוד.
ובעצם מה חדש בכל מה שנכתב עד כה? כלום. ישראל נכנסה לעזה בלי תוכנית מסודרת. הרצועה הפכה לאיי חורבות, אזרחים עזתים נהרגו ובאמת לא משנה אם מדובר בשלושים אלף או בפחות. על התמונות הללו ישראל חתומה; בן אם נאמר זאת בקול רם או לא. ישראל עדיין נהנית מהחסות האמריקנית ואפילו של מדינות ערביות ש"זרמו" עם קונספט התגובה הלא מוגבלת של ישראל. אפשר והמדינות הערביות רואות בכך הזדמנות לסיים את הסכסוך בהקמת ישות פלשתינית חדשה שתקח מתישהוא אחריות על יהודה שומרון ועזה.
כעת יש תוכניות ליום שאחרי למדינות ערב ולארצות הברית. אבל לישראל אין תוכניות ברורות אפילו לשחרור החטופות והחטופים. משלחות יוצאות וחוזרות פעם אחר פעם עם מסרים סותרים. כן, זה משא-ומתן עקיף עם רוצחים ואנסים, אבל למדינת ישראל יש אחריות להחזיר את החטופות והחטופים הביתה בריאים ושלמים. החמאס חטף אותם ולמדינה אסור להפקיר אותם פעם נוספת.
חלוקת המזון בעזה היא באחריות ישראל, כמי שכבשה שטחים ומחזיקה בהם לפי שעה. לפיכך על ישראל למצוא את הדרך שאנשי חמאס לא יגיעו למקומות האספקה. ישראל חייבת לנהל את העניין בצורה אקטיבית. התמונות של התנפלות אנשי החמאס על חבילות הסיוע פוגעות בתדמית ומעידות שבעצם ישראל לא השתלטה על השטח כפי שנמסר מדי בוקר וערב.
נוסיף על המצב המורכב את הסכסוך המתוקשר שמוביל ראש הממשלה עם ארצות הברית, את ההכרזות חסרות האחריות כלפי נשיא ארצות הברית שטרח והגיע לישראל כדי להביע הזדהות ולתת סיוע.
אזרחי ישראל באשר הם חייבים לפקוח עיניים ולהבין שממשלת ישראל לא רק שלא לקחה אחריות, היא בזה לרגשות של משפחות החטופים, היא בזה לכל האזרחים והאזרחיות שחשים שהאדמה בוערת ולמעשה אין מדינה שתגן עליהם. אין כאן עניין של שמאל וימין כפי שיש נטייה לחשוב. יש כאן קואליציה של 64 ח"כים שנבחרו כחוק, שתומכת בלי היסוס במלחמה כרונית שלא רק שלא מקדמת את ביטחון ישראל אלא פוגעת בו ובתדמית של המדינה, כמדינה שרוצה לחתור לשלום. התחושה שהקואליציה הנוכחית נותנת היא, שנמשיך ונמשיך להלחם ולאיש לא ממש אכפת מה המחיר.
ושוב נזכיר, ישראל צריכה להתמודד עם בעיה קשה מאוד, נגדיר אותה כשאלה ברורה. האם אנחנו רוצים מדינה אחת מהים לירדן או שתי מדינות? התשובה האוטומטית שלא ניתן להגיע להסדר נוסתה במשך 75 שנה ולא עבדה. היום יש שלום עם מצרים, עם ירדן, יש את הסכמי אברהם. בואו כולנו מהימין, מהמרכז ומהשמאל ונחשוב איזו מדינה אנחנו רוצים? מה אנחנו מציעים לדורות הבאים. הלעולם נחיה על החרב? במקום לחפש אשמים בואו נציע פתרונות, בואו נגיע להסכמות אזרחיות, הפוליטיקאים ילכו אחרינו אם נעמוד על שלנו.
