ראש הממשלה הוא אדם עתיר זכויות ומעלות, אך למרבה הצער - גם עתיר שגיאות. על כן יש לו הרבה מעריכים, אך למרבה הצער - גם הרבה שונאים. שנאת השונאים אותו מעבירה אותם על דעתם, והתייחסותם אליו נובעת מתהומות של איבה שאיננה עניינית. על כן האידאולוגיה שלהם מסתכמת בשלוש מלים בלבד: רק לא ביבי. ראש הממשלה מנמק את טיפולו בעניין חוק הגיוס - המיותר והמזיק - בכך שבלעדי חוק זה לא תהיה לו ממשלה. ראש הממשלה שוגה: עם חוק זה לא תהיה לו ממשלה. חוק גיוס למגזר מסוים כלשהו, בניגוד לחוק גיוס לכל, הוא מפלה ומקומם ועל כן אסור לחוקקו. התנגדות החרדים לגיוסם היא כה מקוממת, עד שהיא מאחדת את כלל ציבור המשרתים, אשר תובעים - בצדק - שוויון בנטל, הן בימים רגילים, וקל וחומר בימי מלחמה אלה. כאשר האפליה כה מנקרת עיניים. שרידות ממשלתו אינה יכולה להצדיק את התנהגותו. הכלל צריך להיות שכל בני ה-18 ובנות ה-18 ישרתו שירות באורך שווה - 3 שנים - ובשכר שווה ואחיד. השוויון צריך לחול על בנים ובנות; שמאלנים וימניים; חילונים, דתיים וחרדים; נח"לאים ותלמידי ישיבות ההסדר; יהודים וערבים; אזרחים מכל מגזר. צה"ל - והוא בלבד, בהתאם לצרכיו, הוא זה שצריך לבחור ראשון את הדרושים לו מבין המועמדים לשירות ביטחון. מי שצה"ל אינו זקוק לשירותיו - יתכבד וישרת שירות אזרחי (לא שירות לאומי, ביטוי המהווה בעיה שניתן להבינה עבור האוכלוסייה הערבית), באותו אורך - 3 שנים - ובאותו שכר. יום יום אנחנו שוב נוכחים לדעת שכל הארץ חזית, ועל כן נכון לדרוש שכל העם יהיה צבא, בלי טריקים ובלי שטיקים, בלי הנחות משיקולים פמיניסטיים, "מצפוניים", חרדים, או כל שיקול אחר. הפטור היחיד ראוי שיינתן רק למי שמטעמים רפואיים אמיתיים אינו מסוגל להתגייס. אין צורך ואין יכולת לגייס בכוח. הגיוס הוא חובה והוא גם זכות, הזכות לשרת. מי שאינו רואה בכך זכות, יתכבד ויוותר על זכויות אחרות, בראש ובראשונה כספיות. אסור למדינה להעניק פרס למי שמשתמטים ולמי שמוותרים על החובה ועל הזכות להגן עליה, ועל כן כל המחזרים אחרי המשתמטים משיקולים פוליטיים מגונים שוללים את זכותם לקרוא לאחרים אל הדגל. אגב, בהקשר של פרסים: הרב יצחק יוסף, שקרא לירידה מהארץ, אינו ראוי לקבל את פרס ישראל. אוזלת היד של ממשלות ישראל לדורותיהן, וממשלות נתניהו בפרט, בכל הקשור לשוויון בנטל - זועקת לשמים, ובבחירות הבאות יבוא הציבור חשבון עם מי שלא יפעל לאלתר לביטול האפליה בין דם לדם ובין כיס לכיס. הגיוס הוא תהליך ממושך, אבל הפגיעה בכיסיהם של המשתמטים - מכל מגזר שהוא - חייבת להיות מיידית. אוזלת היד של ממשלות ישראל לדורותיהן, וממשלות נתניהו בפרט, בכל הקשור לשוויון בנטל - זועקת לשמים, ובית הדין הגבוה לצדק, אשר נוטה להרחיב את סמכויותיו על חשבון הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, נאלץ - שוב - להתערב, והפעם בצדק ובלית ברירה, בשערורייה המתמשכת. פעם אחת ולתמיד יש לטפל בעניין באופן תקיף והחלטי, ולא באמצעות לוליינות מכוערת. עוד שגיאה שככל הנראה אנו בדרך אליה היא הנטייה המסתמנת ל"עסקה" חלקית שבמהלכה ישוחררו - אם בכלל - רק חלק מן החטופים. "עסקה" כזו משמעותה היא - ככל הנראה - הפקרת היתר בציפורני החמאס, אולי לנצח. כרגע נראה שראש הממשלה עומד עדיין נגד הלחצים הכבדים, מבית ומחוץ, להיכנע. ל"עסקה" חלקית כזאת אסור להסכים, "להתגמש". עוד נושא המחייב החלטיות, וכאן נראה שראש הממשלה - בצדק - נראה החלטי יותר, הוא המשא-ומתן הקשה והמתיש עם ארגון הטרור שהיכה בישראל בשמחת תורה, ומאז משטה שוב ושוב בנושאים ונותנים מטעמה. במקום להציב כיעד המלחמה כניעה ללא תנאי של החמאס, נראה שישראל היא זו שמתקדמת לקראת כניעה ללא תנאי. "צמצום הפערים" מתבצע באמצעות ויתורים ישראלים. מהי "הרחבת סמכויות" ומהו "חבל ארוך יותר לצוות המתן ומתן" אם לא יצירת התנאים לעוד ויתור של ישראל על עוד דרישה חיונית שלה?! האם מדינה המכבדת את עצמה הייתה שולחת את בכירי אנשיה אל קטר כדי שימתינו שם לתכתיבים נוספים של הרוצח סינואר?!