האיום בבחירת הגולה כמקום הגירה הפך למכנה משותף לאלה מבין החילוניים שחושבים על כך מטעמים מעשיים ובמידה - ערכיים, לחרדים, כמו הרב הראשי יצחק יוסף שמאיימים בהגירה אם יעבור חוק הגיוס ולאינטלקטואלים יהודיים בפזורה שמזמן מחפשים להם עילה להצדקת הגולה.
מאז ש
יצחק רבין כינה את "היורדים" נמושות, נתתי את דעתי למונחים שהשתרשו בארץ במסגרת הציונות המדינית. זה מתחיל במונח "עליה", שייחודי לנו בהשוואה לעמים אחרים שאצלם זאת הגירה ובאחרונה לא במובן החיובי. אצלנו אף שהתנועה הציונית החלוצית אימצה את המונח, מקורו במשנה "הכול מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין". לדעתי הסיבה היא קדומה יותר ומקורה בעלייה לרגל לירושלים לבית המקדש שזאת הייתה עלייה פיזית שכן רובו של העם לא חי בירושלים אלא בשפלה ולאורך החוף ולימים בגולה ולירושלים צריך לעלות. עם זאת, מכיוון שישראל אינה על פסגת האוורסט המונח "עלייה" היה ערכי, כמו גם הגירה מן הארץ שנקראה "ירידה".
אני חלקתי על שני המונחים - עלייה וירידה, לרבות על כינוי המהגרים מפה "נמושות" על-ידי יצחק רבין. ההגירה מן הארץ לוותה את כל ההגירות לארץ, מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל. שכן ה"בראשית" היה קשה מאוד פיזית ונפשית והיו כאלה שלא יכלו לעמוד בתנאים הקשים של בניין הארץ, הפיזיים, הבריאותיים והערכיים ולעתים המסכנים את חייהם. וככל שהעליות היו גדולות יותר כך גם הנשירות. טבעי לחלוטין. כמי שדרשו מממשלת אנגליה, השלטון המנדטורי בארץ ישראל, לפתוח את השערים לארץ, ביייחוד לשורדי השואה, ברור היה כי פתיחת השערים לא הייתה רק פנימה אלא גם החוצה. עם חופשי - גבולותיו פתוחים למי שרוצה לבוא או ללכת. ככה נהג היישוב היהודי בארץ ישראל וככה נהגה המדינה לאחר מכן. שערים פתוחים של חברה חופשית. העובדה שבכל המקרים לא הייתה נשירה המונית נבעה מהתקווה שאנו נבנה כאן משהו יפה אשר כדאי שנשמור עליו למעננו ולמען ילדינו.
ואכן לדידי עם הזמן כאשר מדינת ישראל הגיעה להישגים ללא תקדים בתחומים רבים והתפתחה לכדי מדינה מודרנית של עשרה מיליון תושבים בקירוב במקום 600,000 היהודים שהיו בה עם ייסודה, הקשר לארץ מן הראוי שינבע מכוח המשיכה ולא אילוצים אחרים. לאמור שבצד היותנו המדינה היהודית היחידה שתקלוט כל יהודי במצוקה, הסיבה להיותנו כאן היא היות המדינה מושכת בנוף הטבעי העשיר והמגוון שלה ממטולה ועד אילת ובנוף הבנוי והאנושי הערכי שלה. לאמור לא רק מדינת מקלט לחשים סכנה או מצוקה אלא מדינה שטוב לחיות בה מכל בחינה שהיא - ערכית-מוסרית וכלכלית. גם אז אין לי שום בעיה עם הגירה למטרת רווחה, מימוש שאיפות בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות, או סתם לשם הטבת תנאים חומריים. מי שלא מוצא את מקומו כאן יבושם לו וברכת הדרך מלווה אותו.
האחרון שיכבה את האור
בתולדות כל מדינה, וישראל אינה יוצאת דופן, ישנן עליות ומורדות. במדינת ישראל בשל הייחודיות שלה, של עליות המוניות, של בעיות ביטחון והפועל היוצא שלהן, פעימות ה-א.ק.ג.מלוות אותנו מאז היותנו כאן. מי שזוכר או למד על מדיניות "המיתון" במחצית שנות ה-60, את הפגנות המובטלים, את אווירת הנכאים בחברה הישראלית, ואת מספר המהגרים מן הארץ, יזכור, או שמע את הבדיחה על השלט בשדה התעופה לוד, לימים נמל התעופה בן-גוריון: "האחרון שיוצא יכבה את האור". היו דברים מעולם. עברנו אותם.
בשיחה עם
אילנה דיין במלאת לדויד גרוסמן 70, באירוע בצוותא ב-29 במרס 2024, הזכירה לו אילנה דיין כי בראיון אתה לפני הבחירות ב-2013 הוא אמר בין השאר כי 'אין אמרגן למילה 'שלום". "אני רואה את הייאוש בעינייך אבל אתה מוצא רסיס של תקווה שנמצא את היכולת לבוא לומר לנו שיש סיכוי כאן?", שאלה דיין. על כך השיב גרוסמן בשיחה במרס 2024 ."אין לנו ברירה המציאות שכולנו חווינו היא קשה, מייאשת. גילינו על עצמנו דברים שלא רצינו, גילינו על הפרטנר שלנו - או הנון-פרטנר שלנו - דברים שהעדפנו לא לדעת. אבל איזו ברירה יש לנו? התחושה שלי היא שיהיה ביטוי להרבה אנשים לא להיות פה, לא לחיות על חוד הסכין. מי רוצה לגדל את ילדיו על חוד הסכין? ויש חשש שמי שיישארו פה זה הפנאטים, הגזענים, הלאומנים".
אינני חושב שהסכנה היא בחיים "על חוד הסכין". הסכנה היא שנבהל מ"חוד הסכין". אבל התשובה ניתנה על-ידי אותם אנשים, אותם רבבות מילואימניקים צעירים שהשמיעו את המסר בהפגנות ועצרות שהם לא יהיו חלק מ"חוד הסכין" בחיסול הדמוקרטיה. וזה מקור לתקווה. גם החשש של מימוש הדמות ל"עם לבדד ישכון" שהביע גרוסמן אינו עולה בקנה אחד עם המציאות של ימינו. בעולם של היום רק
קוריאה הצפונית יכולה להיות "עם לבדד ישכון". אך גם היא לא יכלה להיות מבודדת אלמלא הייתה שכנתה של סין הפטרונית שלה. לנו אין פטרונים כאלה.
כששואלים אותי איך אני רואה את הדברים בהשוואה לתקופה שבא באתי לארץ בשלהי 1945 אני עונה בדרך כרונולוגית. עברתי את הגולה כילד ונער צעיר, את מלחמת העולם השנייה, את השואה, את ההגירה לארץ, את המצב הקשה אז שלי ושל הארץ, את מלחמת העצמאות, וכל המערכות שהיו לנו ולא זו בלבד שעברתי את הכל אלא שהקמנו, רעייתי ואני, משפחה לתפארת. מה יכול להיות הישג גדול מזה. אדרבה יש לשמור על ההישג הזה בעור שינינו ואם יש צורף חייבים להלחם עליו.
בן גוריון ראה את "כור החיתוך" במיזוג גלויות שהצליח מעל ומעבר למצופה חרף ה"קשקושים" של "ישראל השנייה". אני ראיתי את כור החיתוך בהפגנות ובעצרות נגד "הרפורמה המשפטית", שכן אז ההתעוררות הייתה שורשית, מכוננת, בעצם המאבק הטבעי להיות אדם חופשי, חברה חופשית ומדינה חופשית. לי זה היה מעין הסבר טבעי לבואי לארץ מן הגולה הדווייה שבה הינו לרמס ועד סף כליה בידי הנאצים. בואי לארץ הפך אותי ליהודי מרצון ולא להפך. השיר "באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" לא היה לתפארת הלשון. וכשירו של עמיר גלבוע, "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת". וגם המשך השיר חשוב לי " ולכול הנקרא בדרכו בדרכו קורא הוא שלום".
גלות מרצון
אשר לגולה הרבה יותר נוח בה לא להיות יהודי. הא ראייה רבבות יהודים אמריקניים מתערים לחלוטין בחברה האמריקנית הן בשל נסיבות גאוגרפיות והן בשל נישואים מעורבים. ביהדות לעצמה הם לא רואים ערך. לעומתם יהודים חרדים מסתדרים יפה עם הגולה ואלה רואים במשיחיסטים הישראלים כמי שדוחקים את הקץ ובשעה שהחבדניקים כבר הביאו את המשיח אלה מחכים לבואו.
אשר לרוב העם היהודי - בעיקר בפזורה בארה"ב, ישנם כמה גורמים שמאגדים את הקהילה היהודית. אחד מהם היא ללא ספק האנשטימיות והגזענות. מנוי וגמור עם רוב היהודים להילחם בה ולא ליהפך בגינה ללא יהודי. הסיבה השנייה היא שהקהילה היהודית שומרת על המסגרת שלה מכיוון שרבבות מועסקים ועוסקים בשמירת המסגרות, החל במרכזים יהודיים ובתי הכנסת הלא חרדים וכלה בפוליטיקה. בגבעת הקפיטול ערכים כמו ארץ התנ"ך או "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" הם ערך מוסף. העניינים הם הרבה יותר מעשיים. שם ישנה השדולה שהייתה פעם השדולה החזקה ביותר בוושינגטון, "אייפק", אשר עוסקת בתמיכה במיזמים של חברי הקונגרס לרבות מערכות בחירות וכיו"ב. באמריקה זה מקובל והנשיא קלווין קולג' טבע את המונח "The chief business of the American people is business." ה"ביזניס המרכזי של העם האמריקני הוא ביזנס" וקהילה בת כשבעה וחצי מיליון יהודים זקוקה למנגנונים אלה שיקיימו אותה. בלעדיהם פני הקהילה היהודית היו נראים שונים לחלוטין.
ויש כמבון הפילוסופים של הגולה. במגזין גלריה של הארץ של סוף השבוע 29.3.24 קרולינה לנדסמן, במדור הספרים, עוסקת בספרו של פרופסור שאול מגיד, אינטלקטואל יהודי אמריקני, הוגה וחוקר בנושא יהדות, אשר מנתח את מצבה העגום של ישראל. הוא נותן לה ספר כריתות ומנסח תוכנית אלטרנטיבית לבנייה מחודש של זהות יהודית בגולה. בספרו שמכיל אוסף של מסות מגיד מציין למשל כי "האתוס של שלילת הגלות או החלפת האמונה באלוהים באמונה של צה"ל זה מה שבעיניי הופך את מדינה לישות של אלימות וכוח. מצד אחד מצויים המשיחיסתים עם אמונתם באלוהים ומצד שני המאמינים בצה"ל ובין שני זרמים אלה לכוד הרוב הישראלי."
זה תאור די נכון בהכללה. המציאות הפוליטית הפכה אותנו לחברה אלימה גם בעורף. אלא כאן פרופסור מגיד מוסיף ומציין כי הוא לא אנטי ציוני וגם לא פוסט ציוני אלא: "קאונטר ציוני". אומנם לא קראתי את אסופת המסות ורק את הביקורת של קרולינה לנדסמן אבל לא נהיר לי מה זה "קאונטר ציוני". יש לי הרושם שזה מסוג המונחים שעליהם בימינו אפשר לעשות דוקטורט אצל פרופסור מגיד ואחרים, אף שהם בעיניי "עורבא פרח". עצם השימוש במונח ציוני לגבי יהודים בגולה בימינו הוא אנכרוניסטי. הציונים היחידים כיום, בין אם הם מסכימים לתואר הזה או לא, הם אלה שיושבים בציון - בארץ. בחו"ל יש שתומכים במדינת ישראל ויש שלא תומכים.
עתידנו כאן בארץ תלוי אך ורק בנו וזאת מערכה על אופי המדינה שלנו שהיא לא פחות חשובה מאשר מערכה צבאית וממערכה לא בורחים. הפעם זה לא נוגע לקטוגוריה של "ירידה". ולתיאוריה של מגיד אני יכול להוסיף כי המסקנה המתבקשת היא שאם נהיה קנאים במלחמה על הערכים הדמוקרטיים כמו שהדתיים-הלאומניים-הגזעניים קנאים בסגידה לאדמה לעצים ולאבנים אז ננצח במערכה.