שבועות אחדים טרם התקדש חג הפסח היה אבי ע"ה ישוב בפינה שהוכשרה במטבח. בשמחה רבה מעך תמרים עסיסיים, כתש פיסטוקים, פרק אגוזים, טפטף מעט יין, פזר קורט קינמון ולאחר מכן היה לש בקערה של פסח את העיסה ומחלקה באופן מדוד לתוך גזירי עיתונים שהכין מראש, סוגר אותם בקצוות ומניח אותם במקרר עד למחרת היום, או אז היה מניח בכיס חליפתו מספר חבילות חרוסת מוכנה ומחלקה לאוהביו ומכריו. המוניטין של החרוסת של אבא יצא למרחוק. נזכרתי בחרוסת של אבי ע"ה, כשחשבתי על המרור, כשטבלנו את המרור בחרוסת המתוקה והטעימה, כשכרכנו את הכרפס, המרור והמצה עם החרוסת, ובתום קדש ורחץ, כרפס יחץ, אחרי המגיד, נהגנו בביתנו ליהנות מחרוסת נטולת תוספים. בשגרת הפסח בשנים עברו, ידענו כי לכל עדה מרור משלה, השנה נדמה כי למדינה שלמה יש מרור אחד גדול, מרור של טבח שבת שמחת תורה, מרור של אב, יגון, אובדן, שכול, מרור של ריח מוות ושריפה. מרור של מי שלא יטעמוהו עוד לעולם, מרור של מלחמה נוראה, של חורבן והרס, מרור של חללים, גיבורי האומה, מרור של הורים, אחים, חברות, נשים, סבתות, חברים המחבקים את שנותר, תמונה, זיכרון וגעגוע. מרור של פצועים הנלחמים על חייהם, הנאנקים לשרוד, החולמים לעמוד על רגליהם, לחבק, ללטף, להרים, לחייך. מרור של פצועי הנפש הנוכחים נפקדים, המתים והחיים בכל בוקר מחדש. מרור של 133 החטופים, הנעדרים, החיים והמתים, אשר תלאה עט אומן מלתאר את סאת המרור שהיו מנת חלקם. מרור שאינו מפסיק לרגע, מרור של משפחות החיות ברחוב הלא נודע, פינת חוסר האונים, בואכה כיכר החרדה והדאגה. מרור של עשרות אלפי עקורים מביתם, גולים בתוך עמם, בתוך ארצם, עשרות אלפי חסרי הבית, שעולמם הוכנס לתוך שקיות ניילון שקופות. מרור של האורחים נוטים ללון, הנעים ונדים בין בתי מלון, אכסניות, בתי חברים ומשפחה, מרור בלי אופק נראה לעין, מרור בלי הפסקה. אל מול המרור הרב והבלתי נתפס ניצבת החרוסת, החרוסת של אבא, מתוקה, טעימה, מנחמת. החרוסת של הרוח היהודית-ישראלית שניעורה, הרוח המדהימה של הערבות ההדדית, רוח האחים שמצאו זה את זה מחדש, החרוסת של האחדות הישראלית המבקשת לשוב גם בימים של שגרה. החרוסת, אשר אין בכוחה לבטל כליל את המרור, אין ביכולתה להעלים את הכאב, אין ביכולתה לפוגג את הצער, אך חרוסת שיש ביכולתה לחבק ולעטוף את היגון, להעניק טללים של חמלה ונחמה, טללים של חרוסת. השנה בליל הסדר תתייתר השאלה "מה נשתנה", המילים, "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין", מקבלות משמעות עוצמתית, נעצום עיניים, נשמע את הדמעות מזמרות בלב רוטט ובשפה רועדת את, "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". השנה המרור כורך את החרוסת, טעמו משתלט על המתיקות, ברם, למרות המרור הרב החרוסת תנצח, החרוסת, בימים ההם ובזמן הזה, העניקה את התואר המחייב לעם הנבחר, עם הנצח, נכאב ונאהב, נבכה ונשיר, עם אחד מרור וחרוסת אחת.