מלים אלה נדפסות בתום המערכה הראשונה במלחמת אירן-ישראל. בשעה שנדפסות מילים אלה איננו יודעים מה עוד צפוי לנו לאחר הסידרה הראשונה של גלי הטילים שהטיחה אירן בישראל. הכטב"מים, כלי הטיס ללא טייסים, הוכיחו את יכולתם ומנעו כל פגיעה שעלולה הייתה להיגרם לישראל לו פגעו במטרתם. המערכה הראשונה במלחמה אכן נסתיימה זמנית בניצחון. אך מה צופן לנו העתיד? האם תוסיף מערכת ההגנה האווירית להיות מגן שיוסיף ליירט את הטילים שנורו כדי לגרום לישראל חורבן ומוות לאזרחיה? והאם יילמד בטהרן הלקח הראשון של המפלה הראשונה, ההדיפה, של גלי הטילים ששוגרו לישראל? ספק גדול.
איננו מתקיימים ביבשת אירופה למודת השואה והמלחמות, היבשת בה מלחמות אכזריות מסתיימות בהסדרים מדיניים, בהטווית גבולות חדשים ובחילופי שגרירים. כוהני האיסלאם באירן, זו הכת הפוקדת על שיגורי הטילים, לא ישכחו את תוצאות המערכה הראשונה במלחמה. דובר צה"ל תא"ל הגרי הבהיר חד-משמעית: "האירוע עדיין לא נסתיים". אכן, הטילים בארסנל של אירן לא יצברו שכבות אבק. האירוע אכן לא נסתיים, אבל דומה שנפתח צוהר אשר דרכו ניתן לחשב את המעשה הראוי לעשותו בעתיד.
מה לעשות? הנה הצעות: בראש ובראשונה יש להמשיך במאמצים לשיחרור 133 החטופים, החיים והמתים. המשימה האנושית הזאת הפכה עקב מלחמת אירן-ישראל לבלתי אפשרית כמעט. משימה נוספת הניצבת לפיתחה של ישראל: אין ספק כי כשלה הממשלה בהסדרת חיי היום-יום של האזרחים בשעות חירום. הטיפול בסוגיית ביטחון התושבים החיים באיזורי הספר היה לקוי, לשון המעטה. יש להקים מנהלת שתתכנן את היום-יום של מפונים לעת צרה. משימה נוספת: שיקום היחסים עם ארה"ב. ליתר דיוק: שיפור היחסים עם הנציגים בשני בתי המחוקקים.
בשיח עם חברי הקונגרס החלה באחרונה להתבלט חשיבה מסוכנת, ממש חסרת תקדים. לפיה יש להגביל - אם לא לעצור כליל - את הסיוע הצבאי, המסורתי, שמושיטה ארה"ב לישראל. ייתכן מאוד שיעד שיקום היחסים עם שתי הסיעות בקונגרס יחייב את תיגבור הצוות הדיפלומטי בשגרירות בוושינגטון כדי לשנות מגמות המסכנות את יחסי ישראל-ארה"ב. ולא פחות חשוב: הנשיא ביידן, ברגעים גורליים, חזר והוכיח את דאגתו הכנה לשלומה של ישראל. אם כן, מוטב לחשוב פעמיים - לפחות - לפני שנבחרי ציבור אצלינו ימתחו ביקורת על בעלת הברית. וכן, נא להנמיך את גובה הלהבות במחלוקות הסוערות בין המחנות הפוליטיים.
