מועקה פנימית ברחובותינו
חצי שנה למלחמה וכבר ניסן הגיע, ריח פרחי ההדרים מכה באפנו ומועקה נוראה יושבת על הלב. המלחמה ממשיכה בעוד אחינו ואחיותינו בצרה ובשביה. בהתבוננות פנימית אני מגלה שהמועקה אינה נובעת מהמערכה הצבאית בדרום, גם לא מזו הממתינה בצפון. אלה המראות שחשבנו שנפטרנו מהן ועכשיו חזרו לרחובות. האמירות הקשות של חוג חברתי שהכרנו מהשנה שקדמה ל-7 באוקטובר כלפי חלקים חיוניים בעם, כאילו איננו חולקים גורל משותף. מי מדבר בצורה נוראה כזאת, בזמן שחיילינו נלחמים על חיינו? בכל פעם שאני שומע את המילים העבות ניתזות בקול גס לעבר כולנו, עולים בי דברי מייסד אומתנו: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַהֲרָגוּנִי...".
לא רק יראת אלוהים נעדרת, גם יראת ההיסטוריה של עמנו. לנוכח מלחמת האחים שפרצה בירושלים הנצורה, קציני הצבא הרומי יעצו לאספייסנוס מפקדם להסתער על העיר ולנצל את המהומה הפנימית כדי לכבוש אותה. אספסיינוס סבר אחרת: תנו ליהודים לכלות הזה את זה, וירושלים כבר תיפול לידינו כפרי בשל, אמר לפקודיו. הוא צדק. ובחזרה לימינו, ההפגנות ברחובותינו אינן מבטאות דאגה לגורל האומה, גם לא לגורל בני הערובה; מדובר בנרקיסיזם חברתי המבקש לשעבד את כולנו להשקפת העולם שלו. אין בו ביקורת עצמית אלא הטחת האשמות באחרים. הקשיבו טוב למילים העבות המוטחות בנו; הן נעדרות אבחנה וצובעות את המציאות בצבע אחיד, חסר יראת אלוהים.
מתנפצים בסלעי המציאות
שמעתי את הטענה כי עד ה-6 באוקטובר היה מעמדנו הבינלאומי טוב, ורק בעקבות ה-7 באוקטובר הוא החל להתערער. פעמים רבות הטענה מגיעה עם המסקנה שהפתרון הוא מדינה פלשתינית. לא ייאמן, אך עדיין קיימים בתוכנו תמימים המאמינים שקיים הבדל מהותי בין רצועת עזה ליהודה ושומרון, או בין חמאס לרשות הפלשתינית.
ההבדל הוא טכני בלבד: ברצועת עזה נסוגונו לגמרי לאחר שהראינו לאויבינו שאיננו רוצים להילחם על אחיזתנו שם. קיווינו שיפריחו את חבל הארץ הזה וימחישו לספקנים שיש תקווה לשלום. מה שקרה מאז אינו תאונה; חמאס לא השתלט על רצועת עזה במקרה. המשימה העליונה של כוחות הרשע מסביבנו היא השמדת ישראל. לשם כך הם מוכנים להקריב הכול. חיי האוכלוסייה הם עניין משני למטרת העל. זה כתוב במסמכים רשמיים ובאלפי הצהרות, ראיונות, נאומים ומעשים. רגע אחרי שלא נשלוט בגב ההר חלילה, תקום שם ישות טרור נאצית שתרצה לשחזר את טבח ה-7 באוקטובר. זו מסקנה הגיונית ממאה שנות ההיסטוריה האחרונות.
ה-7 באוקטובר המחיש את מטרתם. לו יכלו, היו עושים כך לכולנו. הם הרי חילקו ביניהם את הארץ ומינו מושלים על הקנטונים שיקימו פה לאחר כיבוש ישראל. ולשווא ראשם של הכסילים מתנפץ אל סלעי המציאות, תוך שהם ממלמלים "מדינה פלשתינית" ו"פתרון שתי המדינות".
ניקרגואה, אירן ואנחנו
השבוע ראיינו אותי ב-BBC לרגל תביעה המוגשת בביה"ד הבינלאומי בהאג על-ידי ניקרגואה נגד גרמניה, בשל אספקת נשק לישראל. מדובר במדינה דרום אמריקנית כושלת שרוב ימיה משטר אימים דיקטטורי, ושמצאה חסות כלכלית אצל אירן. עכשיו מטיפה מוסר. כמו במקרה של דרום אפריקה, אירן מפעילה את בני החסות שלה בעולם נגד מדינת היהודים והמערב. אנחנו נלחמים בחמאס, חיזבאללה, המיליציות הסוריות, החות'ים בתימן ועוד, בעוד שראש הנחש סופר את המזומנים ביציאה ועדיין נותר ללא פגע. לא לעולם חוסן.
תהיתי באוזני המראיין, היכן היו כל הנשמות הטובות כשבשאר אל אסד טבח חצי מיליון מאזרחיו ועקר 11 מיליון פליטים ממקומם, תוך שהם לא מורשים לשוב לשם? כשערבים או מוסלמים טובחים בדומים להם, העולם מפטיר מילים כדי לצאת ידי חובה. כשהיהודים מגנים על עצמם ותוקפים את אויביהם, העולם מתאמץ לעצור בנו. אמרתי שצבועי העולם הועידו ליהודים תפקיד אחד בהיסטוריה: להיות קורבנות, ובכך להמשיך לייצג את הדימוי המכונן של התרבות המערבית באלפיים השנים האחרונות: יהודי צלוב. עם הקמת מדינת ישראל, ישו ירד מן הצלב, לבש את טליתו וחזר להיות יהודי גלילי בארצו, רק שכעת הוא אוחז בנשק ומגן על עצמו מפני צליבה. לזה האנטישמים אינם מוכנים. באותה מידה בעולם המוסלמי, היהודים היו בני חסות, ד'ימים מושפלים שנאלצו לשלם את הג'יזיה, מס שאפשר להשאירנו בארצותיהם. גם המעמד המכונן הזה שובש עם הקמת מדינת ישראל. לפתע היהודים הפכו לריבוניים, וזה מפריע ברמה קיומית לאיסלאם הפוליטי הקיצוני, שאירן היא ראש החץ שלו.
בעולם של דימויים מכוננים כאלה, חשוב לא ליפול למלכודת רציונלית, כאילו איננו מתעניינים בסמלים ובמילים אלא רק באינטרסים כלכליים ומדיניים. היינו שם. חשבנו שחמאס מעדיף רווחה כלכלית על פני חורבנה של ישראל. התבדינו. אנחנו עדיין חושבים שהרשות הפלשתינית מעוניינת ברווחה כלכלית על פני חורבננו. אולי נלמד?
מטריאליזם היסטורי ומטאפיזיקה
המערכה בדרום מתמודדת עם עשרות שנות הזנחה מדינית ופוליטית וצבאית, וגם הזנחה רעיונית, שכן במרוצתנו אחר שקט זמני, העדפנו לא לקרוא את אמנת חמאס כתוכנית פעולה, אלא כדיבורים בעלמא. מי שמפרש את המראות ברצועת עזה כסוף המלחמה או כהפסד חלילה, נחפז לקבוע את האמצע כסוף. אנחנו בעיצומה של המערכה. לא סיימנו. כך גם ביחס ללחץ הבינלאומי הגובר, מה שמביא את מכריזי "סוף המלחמה" לדבר על "דרדור מעמדנו" ולהחליש את רוחנו תוך ערעור צדקת מאבקנו. אנשים כאלה קוראים את ההיסטוריה ברובד מטריאליסטי: אינטרסים וכוחות ונרטיבים שונים ללא אמת ברורה.
אבל אנחנו עם עולם. אי-אפשר לקרוא את ההיסטוריה שלנו במבט כזה בלבד. דרושה קומה נוספת: הפרספקטיבה המטאפיזית. לולא היא, ספק אם היינו שורדים בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה וחורבן, ללא ארץ, נתונים למשיסה מתמדת בידי זרים. "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" לימד אותנו החכם מכל אדם. אין בעולם היסטוריה דומה לשלנו. מאז שנחרבנו וגורשנו, נדדנו בארצות שונות. חלק ניכר מאיתנו התבולל ונטמע בעמים האחרים, חלק אחר נרצח במיתות משונות. ועדיין אנחנו חיים וקיימים. ועוד הצלחנו לשוב אל הארץ שממנה גורשנו, ולקומם בה מחדש את עצמאותנו המדינית, שלוש שנים בלבד לאחר ששליש מעמנו הושמד ותוך מלחמה איומה מול צבאות גדולים שפלשו לארץ כדי להשלים את המלאכה שהנאצים לא סיימו. עם ששרד את השואה, הוא עם נצח. ברגעים הקשים כדאי שנשאב נחמה ועידוד מהדרך הארוכה שעשינו. יש בה הבטחה נצחית להמשך קיומנו. שבנו הביתה לא כדי להיחרב שוב. הקשיים הנוכחיים הם זמניים. בעוד כמה שנים נהיה במקום טוב בהרבה מזה שהיינו ערב המלחמה. סבלנות דרושה לנו. ואמונה בנצח ישראל.