בקרוב ימלאו שלושים ימים. הספרות העברית יודעת את גודל האבידה. סמי מיכאל, הסופר רב המוניטין, הלך לעולמו. סמי מיכאל עבר דרך ארוכה הן כיוצר והן כאיש רוח אמיץ שנאבק על דעותיו. מסלול חייו מעיד על דרך ארוכה, על יוצר עז נפש שידע לצלוח את המשברים. תחילת הדרך האירה לו במחוז ילדותו, בבבל. בשנות הארבעים כאשר הרוחות סערו בקרב הקהילה היהודית בעירק, ניכר היה, ששאלת הקיום בגולה אינה מרפה. הזרמים העיקריים בקרב הקהילה היו התנועה הציונית והתנועה הקומוניסטית. העם חיכה לפתרון, לגאולה, לדרך שתחלץ אותם מן ההווה הקודר. הלבבות שאלו האם יש דרך להיגאל. סמי מיכאל חש שהוא יוצא לדרך כלוחם חרות, ואכן היה איש מחתרת. במאבקו נתפס על-ידי הבולשת העירקית. כאיש מסור לאמונתו לא ויתר על המאבק, הגיע לבית הסוהר ונידון למוות כחבר המחתרת הקומוניסטית בעירק. הקהילה היהודית בעירק עברה תהפוכות ומשברים - ואין ספק שהפרהוד היה קו פרשת מים. אם היו מי שהאמינו במשך שנים שניתן להשלים עם קיום יהודי בגולה, השבר של הפרהוד גרם להתפכחות. אותן פרעות אֵימה טלטלו את הקהילה היהודית. לא זה המקום לספר את סיפור העליות הגדולות מעירק. סמי מיכאל עבר את חֶבלי העלייה והקליטה, ואף זכה לבטא זאת בספרו הראשון 'שווים ושווים יותר', הספר שיצא לאור בשנת 1974 היכה גלים וזכה לתשומת לב ציבורית גדולה. זה היה הספר שהציג אותו כמי שאינו חושש לבטא אמיתות, שלא כולם ששים לשמוע. הספר הזה הציב אותו על המפה.

הפריצה הגדולה של סמי מיכאל לעולם הספרות

כאן החלה הפריצה הגדולה של סמי מיכאל - וספריו הבאים הקנו לו מעמד מיוחד בליגת העל של סופרי ישראל. ואל תשכחו - סמי מיכאל כתב מֵעבר לספרות היפה שכבשה לב רבים גם ספרים לנוער. מדובר בספרים נפלאים שהילדים קראו בשקיקה: 'סופה בין דקלים', 'אהבה בין דקלים'. דרכו של סמי מיכאל לא הייתה קלה, אבל כישרונו ונכונותו לשלם מחיר פילסו לו את הדרך. סמי מיכאל זכה בפרסים רבים על הישגיו הספרותיים: פרס ראש הממשלה, פרס ברנר, עיטור ההתאחדות הבינלאומית לספרות נוער בברלין, פרס רוטרי ועוד. הרומנים של סמי מיכאל וכן ספריו לילדים ולנוער הקנו לו שם ומוניטין. במשך שנים ראו בסמי מיכאל אחד מבכירי עולם הספרות, מן החשובים שבסופרי דור המדינה. ספריו המורכבים העשירו את הספרות העברית והאירו באור מיוחד זוויות שונות של התקומה הציונית, של המציאות הישראלית. כתביו ידעו להאיר הן את המגוון של החיים בגולה ובה במידה לצייר את המציאות כאן, את החתירה לשילוב תרבויות. ואכן סמי מיכאל היה בין חלוצי הספרות העברית וכתיבתו העידה על האור שנתנו המילים לחיינו: הספרות העברית שיקפה את המציאות הישראלית, התמודדה עמה ובמידה מסוימת עיצבה אותה. סמי מיכאל חי בתוך המציאות המורכבת הזאת, נשם אותה, והצליח באמצעות יצירתו הרבגונית לבטא תהליכים, להעלות דילמות מתוך חיינו, לשרטט בעט אמן דרמות אנושיות מורכבות מאד, אוניברסליות מאד. סופר טוב הוא קודם כל מסַפר טוב, וסמי מיכאל אכן היטיב לרקום עלילות, לשזור מצבים אנושיים עדינים מאד. הן הביקורת והן הקהל האירו לו פנים. ומה פלא, בספריו הגיע כסופר לפסגות אמנותיות נפלאות ומרשימות.

הראיון שלנו עם סמי מיכאל

בשנת 1987 עם צאת הספר 'חצוצרה בוואדי' פרסמנו בלפור חקק ואנוכי ראיון עם סמי מיכאל בדף הספרותי של העיתון 'על המשמר', מוסף בעריכת המשורר והסופר אילן שיינפלד. אביא כאן מקצת מן הדברים. שאלנו את סמי מיכאל לגבי אלה שקטלגו אותו, כמי ששייך לז'אנר המזרחי או למי ששייכו אותו לקבוצה מסוימת. מיכאל ענה מיד: "אני כותב בשעת רצון, תוכן הרומן מכתיב לי את צורתו ולא זרם כזה או אחר. אני קרוב לכתיבה הריאליסטית. ספרות טובה קונה את עולמה בזכות טיבה ובלא להישען על עדה או על מוצא. נכון, החומרים הקרובים אליי הם 'מזרחיים', אלה החוויות הקרובות אליי, זו החומר הראשוני, אבל איני רואה עצמי כדובר של עדה". שאלה נוספת: סמי מיכאל, ברומן שלך 'חצוצרה בוואדי' אתה עוסק בקשר שבין יהודים לערבים. כך גם ב'חסות' ובספר 'חופן של ערפל', ניכר, שהנושא מעסיק אותך. מיכאל השיב: "יחסי יהודים וערבים הם הבעיה הקיומית הראשונה של מדינת ישראל. לא היחסים בין דתיים לחילוניים. לא הבעיה העדתית ולא הוויכוחים בין השמאל לימין". שאלה: האם לאירועים בספרך 'חצוצרה בוואדי' יש אחיזה במציאות? סמי מיכאל: "במישור האישי לא. באמצעות הסיפור אני מסתכל על מצבם של שני העמים שהם בעלי אותם חלומות לגבי אותה טריטוריה. מה שרציתי להדגיש: שבמדינת ישראל נולד עם חדש, עם ערבי חדש. הערבי הישראלי שונה מהערבי הפלשתיני, שנמצא בירדן או במצרים. זה עם חדש לגמרי, באורח המחשבה, בערכים ובשפה שלו". שאלה: המפגש בין אלכס היהודי והודא הערבייה הוא מפגש תרבותי או סתם פרשיית אהבהבים בין יהודי לערבייה? סמי מיכאל: "ברומן זה אני כסופר קודם כל רומז על לידתו של עם חדש. רציתי לתאר זאת ברמה אנושית פשוטה. אנו על תקן של אויבים, אך אסור לנו לשכוח שאנו גם בני אדם. בכוונה תיארתי רומן בין גבר יהודי לבין אישה ערבייה בניגוד לסטראוטיפ המקובל. לא תיארתי את הסטריאוטיפ של הגבר הערבי הגוזל אישה יהודייה. אין כאן שולט ונשלט. הודא עוזרת לאלכס להיקלט בארץ. כשהוא רעב, הוא פונה אליה. כשהוא מחפש חמימות אנושית פשוטה, היא הכתובת. גם המגע עם המשפחה שלה הוא מפגש ברמה אנושית בין בני עמים הנמצאים במצב של ניגוד". שאלה: מה משמעות החצוצרה בסיפור שלך? סמי מיכאל: "החצוצרה בסיפור היא חבל ליצור קשר עם העבר. זו הדרך להביע געגועים. תרועת החצוצרה היא כמו זעקתו של כלב לירח. זעקה של בדידות". שאלה: מה הקשר בין אלכס גיבור ספרך 'חצוצרה בוואדי' לבין גיבורי 'חופן של ערפל' ו'חסות'? סמי מיכאל: "כל הספרים נוצרו על-ידי אדם אחד, עובדה זו אומרת, שהכול נובע מאותו מקור. זה אותו אדם עם אותה השקפת עולם ואותן חוויות, הכל שלי. הכל נובע ממני. כולם כיו בניי. כך אני רואה את המציאות, על החיובי ועל השלילי שבה". שאלה: ב'חופן של ערפל' תיארתָ יהדות תוססת. עולם מפותח, עולם תרבותי. כל זאת בניגוד לדימוי של עֵדה החיה בתרבות חשוכה. והנה מול עולם יפה זה בגולה אתה מתאר ברומן 'שווים ושווים יותר' עולם שונה. יהודים, שאינם מוצאים את עצמם, לא מבחינת מעמדם ולא מבחינה רוחנית. הם נחשבים כחסרי תרבות. כיצד אתה רואה תפנית זו? סמי מיכאל: "זה כואב, זו היעקרות כואבת. ובכל זאת, יש עובדות שאי אפשר להתעלם מהן. אביא כדוגמה את משפחתי. באתי ארצה, כשברשותי תעודת בגרות. למדתי הנדסה בעירק. אחיי שבאו כילדים קטנים, מצאו עצמם במצב מצוקה כבר מילדות. תלאות המעברה. המצב הקשה כלכלית. בקושי הצליחו לסיים בית ספר יסודי. במהרה נאלצו להירתם לפרנסת המשפחה. בעירק אפשר היה לרכוש השכלה. אני יכולתי ללמוד, ואילו בארץ הצליחו להוכיח להם שהם 'חסרי השכלה'. 'חסרי תרבות'. זה כואב, משום שכישוריהם אינם נופלים משלי. אני חושב שהם עולים עליי. עד היום אני נדהם לנוכח הניכור בין הקיבוצים לבין עיירות הפיתוח. האם אין אפשרות להירתם לאינטגרציה של אמת עם בני עיירות הפיתוח?". שאלה: אתה מרבה לדבר על היהדות כקשורה לערכים האוניברסליים. האם על העם היהודי לוותר על זהותו הלאומית, על ערכיו הלאומיים. האם העם יתקיים ללא מורשתו הלאומית? סמי מיכאל: מהותה של היהדות טמונה בעצם הצעידה עם הקִדמה והשאיפה לעולם ערכי יותר. דברים, שאנו מנסים לקדשם כיום, היו רלוונטיים בזמנם למען הקדמה. עכשיו אינם רלוונטיים. ליהדות יש כוח יוצר ומתחדש, שאין לתנועות אחרות. זו גדולתה - ומשום כך אני רוצה בקיומה ובשמירה על הדינמיות שלה". שאלה: על מה ייסוב ספרך הבא? סמי מיכאל: "עשרים וארבע שנים עבדתי במשרד החקלאות כעובד שָׂדה שלהם, עקבתי אחר המעיינות, הנחלים, מים שזרמו מעל הקרקע ומתחת לקרקע. שם למדתי לאהוב את הארץ. זו עבודה מבצעית קשה מאד. רוב העבודה באזורי ספָר ויישובי גבול. העבודה דרשה גבריות נוקשה, מאמץ פיזי רב. המחיר היה כבד מאוד. מחצית הצוות נעלמה. אנשים מתו צעירים, גם מצליפות האויב. גם משחיקה וממחלות. לא היינו מודעים לסכנות המצטברות. אני חש מחויבות לכתוב על מאבק הקיום הזה, על יחסי האנוש, על המצוקה, זה מרתק אותי".

הזכייה של סמי מיכאל בפרס ברנר

אותו ספר עליו דיבר סמי מיכאל אכן יצא זמן מה לאחר הראיון - וזכיתי כיושב-ראש אגודת הסופרים להעניק לסמי מיכאל את פרס ברנר על ספרו 'מים נושקים למים' - הטקס נערך בשנת 2004. בטקס הענקת הפרס נשאתי נאום בזכות החשיבות של הספר - ובין היתר אמרתי כך: "ספרו האחרון של סמי מיכאל "מים נושקים למים" מעיד על הבשלות של יצירתו: הסיפור הוא סיפור נטו על-רקע גלי העלייה של שנות החמישים, אבל מעבר לתיאור המציאות אנו מוצאים דיון בשאלות קיומיות, התחבטות בדילמות של קרע בין תרבויות, בין אהבות, ואתה חש עצמך נסחף עם הגיבור ברגעים של אין מוצא. יוסף הגיבור של הדרמה המרתקת עובר לאורך היצירה דרך לא קלה, ולעתים הוא רואה את האור בקצה המנהרה: "הוא רק ידע שחזר אל עצמו, שהוא נמצא עולה זה זמן רב על הנתיב הנכון, שב אל המולדת אחרי דשדוש ממושך במחוזות הניכור והבדידות" ( עמוד 331). בקטע הסיום חיוב החיים מנצח את הכול: "אושר עז הציפו כאשר עצם את עיניו ושינן ללא קול: אני חי, חי. כאילו החיים היו נס ביקום של מוות". התשובה לבעיית הקיום היא, שאין לאדם אלא לסמוך על אנושיותו, על חיוב החיים, על החיוב שבאהבה, גם בתלאות. סמי מיכאל עשה דרך ארוכה - וזה הזמן להכיר לו תודה על עושר יצירתו, על יכולתו הסיפורית הנפלאה, לזכותו בפרס הנעלה מכולם - פרס ישראל לספרות". אני עדיין זוכר את הרושם, שהותיר עליי ספרו 'מים נושקים למים' - זה הספר שזיכהו בפרס ברנר. כסופר - ידע מיכאל לרתק אותנו, לגרום לנו להזדהות עם המאבקים הקיומיים, שאותם תיאר באופן כובש ודרמטי. אנסה לבטא חלק מסוים מן הדרמה שהייתה מרכז הספר. סמי מיכאל הספיק להעשיר אותנו ביצירות נוספות, ולצערנו, לא זכה בפרס ישראל לספרות. כשהייתי יושב-ראש אגודת הסופרים העברים פניתי לממונה על פרסי ישראל במשרד החינוך והתרבות והגשתי את סמי מיכאל כמועמד של אגודת הסופרים העברים. המכתב נשלח לוועדת הפרס בתאריך ו' בחשוון תשס"ה - 21 באוקטובר 2004. לצערנו, הוועדה לא בחרה בו כזוכה בפרס ישראל. כולם יודעים את גודל תרומתו. שמו ייחקק לעד בפנתיאון הספרות העברית.