בשבוע שעבר הרהרתי כאן על שירו של אמיר גלבע, 'לא הנבלים יעשו טוב' וחשבתי על החלוקה המוכרת בין שני סוגי בני האדם, האנוכיים והאמפתיים, שלשניהם יש סולם ערכים, בניגוד לבעלי האישיות הפסיכופתית, שהם חסרי אמפתיה ולכן גם חסרי ערכים.
שירו של אמיר גלבוע הזכיר לי את סיפור גן-העדן ואת הקשר שבין "טוֹב וָרָע" לבין ההכרה המוּדעת. מדי פעם אני חוזר וקורא את סיפור גן-העדן, ומוצא בו אוצרות חדשים. בעבר, כשקראתי את סיפור עץ הדעת, הוטרדתי מן האיום בעונש המוות, ותהיתי מדוע המיר אלוהים את עונש המוות בגירוש מגן-העדן. קראתי את הטקסט שוב ושוב, עד שהבנתי שאלוהים אינו טועה ואינו מבטיח הבטחות שווא (הוא יודע להיות "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם" (נחום, פרק א, פסוק ב) כשהוא רוצה).
אלוהים לא איים על האדם בעונש מוות, אלא גילה לו ש"בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת". זה תיאור של הרגע בו מוּדע האדם לעובדת היותו בן-תמותה. זה קורה לכל ילד בין גיל שלוש לשש. גן-העדן הוא תקופת הילדות המוקדמת, והגירוש מגן-העדן מסמל את קץ עידן התום ואת הפרידה הראשונה של הילד מהוריו, כשהילד הופך עצמאי יותר ומודע לסכנות הנובעות מהיותו בן-תמותה. המוּדעות למוות מומחשת באמצעות הסיפור על עץ הדעת, שאפשר לקרוא לו גם 'עץ-המוּדָעוּת', המסמל את ההכרה במציאות ובקיומו של המוות.
עכשיו, כשאני שב וקורא בסיפור גן-העדן, אני זוכה בתובנה חדשה על משמעותו של "עֵץ הַדַּעַת". הטקסט נפתח בהוראה: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". אבל צורת הציווי מטעה. האדם אינו חייב לאכול "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן". למעשה, לא מדובר בהוראה אלא בהרשאה. אלוהים, בנדיבותו, חולק עם האדם את "כֹּל עֵץ-הַגָּן" ומרשה לו לאכול מפרי העצים.
ההרשאה אינה מקרית, והיא מיועדת לסמן גבולות, ולהוציא מן הכלל את העץ היחיד ממנו אסור לאדם לאכול: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ". אם בעבר הבנתי את הצירוף "עֵץ הַדַּעַת" ואת המושג "דַּעַת" כביטוי למוּדעוּת האנושית להיותנו בני-תמותה, המחייבת אותנו להיפרד מן התחושה הילדותית האומניפוטנטית שאנחנו שולטים בחיינו, עכשיו אני מגלה כאן משמעות נוספת, הטמונה בצירוף "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".
.
גם הצירוף הזה, כשלעצמו, כולל את המוּדעוּת להיותנו בני-תמותה, שהיא אולי המוּדעוּת המהותית ביותר לעצם קיומנו כיחידים, אבל יש בו גם מסר רחב יותר, הנוגע להיותנו חלק מקהילה אנושית. "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" מתמקד בסוג מסוים של מוּדעוּת, שהוא המודעות המוסרית. זוהי מודעות שאינה מולדת או מובנת מאליה כמו המודעות להיותנו בני-תמותה, הנובעת מן הטבע האנוכי המולד שלנו. זוהי מודעות הנובעת מן היכולת האמפתית שלנו, המתפתחת לאט-לאט אצל חלק מאיתנו (היא אינה מתפתחת אצל פסיכופתים), ומאפשרת לנו ליצור קשרים חברתיים ולהקים קהילה אנושית, שהיא הבסיס של הציוויליזציה.
האמפתיה היא יכולת מיוחדת במינה, המאפשרת לנו לחוש ברגשותיו של הזולת וליצור איתו תקשורת מהירה יותר מכל קשר שנוצר באמצעות שפה. באמצעות האמפתיה אנחנו חשים בגופנו את כאבו ואת שמחתו של הזולת, באמצעות התבוננות בלבד.
"עֵץ הַדַּעַת" אינו מייצג את הידיעה האנושית, או את היכולת שלנו לרכוש ידע באמצעות לימוד, אלא את היכולת האמפתית שלנו, המאפשרת לנו להבחין בין "טוֹב וָרָע". זו אינה יכולת שיפוטית הנובעת מהבנה רציונלית של מה שמותר ומה שאסור בחוק למשל, אלא יכולת לחוש בגופנו מתי אנחנו פוגעים באחרים ומתי אנחנו מועילים להם.
את 'נירוני המראָה', הנמצאים בקליפת המוח, גילו במעבדה בפארמה שבאיטליה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, אבל סופר התנ"ך בסיפור גן-העדן, הצליח לתאר את התופעה זמן רב לפני-כן. הצירוף "טוֹב וָרָע" הוא הניסוח הראשון של תורת המוסר האנושית, שממנו התפתחו כללים ואיסורים והסכמות שהפכו לקודים המסדרים את ההתנהגות של בני אדם בקהילה בה הם חיים.
אם מה שמאפשר לנו להבחין בין טוב לרע הוא היכולת האמפתית, אפשר להסיק מכך גם מה ההבדל בין טוב לרע. הרע הוא האנוכיות, שמתעלמת מצרכיהם של אחרים, מתמקדת רק בצרכיו של היחיד ומתעלמת מהשלכות מעשיו על אחרים. במהלך ההיסטוריה הרע שבתפישה המקראית הוא טבעו האמיתי של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", בראשית, פרק ח, פסוק כא), התפתח לאינדיבידואליות קיצונית, לקידוש ערכי ההישגיות, התחרותיות וההצלחה ויצר את הקפיטליזם הקיצוני ואת העידן הפסיכופתי.
בזמן שהרע הוא טבעו המולד של האדם, הטוב נובע מן היכולת האמפתית, אותה יש ללמוד ולפתח ללא הרף במהלך החיים. האמפתיה, היוצרת בתוכנו תמונת ראי של הזולת, מנסחת את הכלל המוסרי הבסיסי, שהוא כלל ההדדיות וההיפוך: כל ערך מוסרי מקבל תוקף כאשר הוא הדדי, כלומר כאשר ניתן להפוך אותו. כך, למשל, אם ערך החיים עומד בראש רשימת הערכים שלי, עלי להעניק אותו גם לזולת ללא תנאים מוקדמים.
ה"טוֹב" הנובע מן האמפתיה האנושית לעולם אינו מוחלט, ועליו תמיד להתאים את עצמו לתרבות ולסביבה בהן אנחנו מיישמים אותו. ראיה כזו של הטוב, הכופה עלינו לעשות שימוש באמפתיה בכל רגע מחדש, מסכנת אותנו, משום שאנחנו עלולים לטעות ולא ליישם את כלל ההדדיות. מחבר ספר 'בראשית' היה מודע לסכנות שבהתבגרות שדורשת מאיתנו אחריות למעשינו. הוא ידע שהבחירה בטוב או ברע עלולה לסכן את חיינו, ולכן הציע לאדם להישאר בגן-העדן ולהימנע מאכילת פרי עץ הדעת: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".
ובאמת, אם נתבונן בהיסטוריה האנושית נגלה שחסרי האמפתיה שבחרו באנוכיות וברוע, הם פסיכופתים ששלטונם הוביל לאסונות גדולים ולהשתלטות הרוע, ומן הצד השני מי שבחר באמפתיה, בשיתוף, בסובלנות ובאהבה גם הוא סיכן את עצמו, כשלא ידע לזהות את הרע ואפשר לפסיכופתים לשוב ולהשתלט על העולם.
במאות השנים האחרונות אנחנו חיים בעידן פסיכופתי המקדש את האינדיבידואליות, את פולחן הכוח, הרכושנות, ההישגיות והתחרותיות, ורומס בגלוי את ה"טוֹב". נדמה לי שאנחנו נמצאים עכשיו בשיאו של העידן הפסיכופתי, כשפסיכופתים שולטים במדינות ובתאגידים, והחרדה משתקת את האמפתיה. למרבה המזל, הציוויליזציה יכולה להתקיים רק בתנאים של אמפתיה ושיתוף היוצרים תקשורת יעילה, ולאחר האסונות המתרחשים עלינו כעת אפשר לצפות לעידן של קהילות קטנות, שיתוף, אמפתיה ואהבה.
