בפורמבי הרגשתי כל-כך רחוק מן העולם וכל-כך קרוב אליו. בפולין, כמו ברוב ארצות אירופה, השמש אינה דיירת קבע בקיץ. הקיץ מאופיין בגשמים, אך אלה ברוב המקרים אינם גשמים מתמשכים אלא קצרים יחסית. אולם גם אם אינם נמשכים אלא שעות אחדות, לעיתים הם עזים מאוד ומלווים בסופות רעמים וברקים. ברקים ורעמים בעיר הם עוד קולות שמצטרפים לרעש. לא כך בכפר. כאן אתה עד ללידתה, לחייה ולמותה של הסופה. תחילה אתה חש באוויר איזה כובד, חום מעיק, הכל דומם, אף ענף אינו מתכופף, אף עלה אינו זע. בעלי החיים זוקפים אוזניהם וחיישניהם, הכל בהמתנה, באלם. באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים, הסיירת שלפני המחנה. אלה עננים קלים, מהירים כפרשים החולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים. כעבור דקות אחדות משתנה האוויר, בעלי החיים פותחים במקהלה, ממלאים את תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת הטאטוא ובאופק נראים ברקים ראשונים, תחילה בדממה אחר-כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום, המבשר את בוא הארמיות הגדולות, את הבליץ, את הכוח האדיר שאין לעוצרו, אפשר רק להסתתר מפניו. אט-אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותן יבוא המבול. בשלב זה נהגתי לעמוד בפתח הבקתה, אוזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיני קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר-כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו, חבט ונגח בו. יצירה קולוסלית של כלי נשיפה והקשה ומיתרי הרוח, מופע אור-קולי מדהים כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים, והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב עם מוסר השכל לצופים בני התמותה, שבא ללמדם מי הם בסך הכול. ככל שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום, כך חשתי אני אור פנימי וככל שהרעמים רעמו יותר כך הרגשתי שלוות נפש. מעין אמבט פנימי להיטהרות. לאט-לאט התרחקו מרכבות האלים, הקולות נדמו, ההבזקים נחלשו, למעלה הופיעו כתמים כחולים והעננים נידלדלו. ראיתי אותם רצים, כמו אימפלות צעירות שמנסות להדביק את העדר. כמו סיירת החלוץ כך ענני המאסף היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק. הארץ שקטה, השמש יצאה ממחבואה, האוויר היה צח, האדמה רחוצה, העשב הדיף ניחוח, יצורי היקום - אדם, חיה ובעלי-כנף - הוציאו אבר ועוד אחד ויצאו מן התיבה. המבול נגמר. העולם נראה יפה יותר, טהור יותר, מבטיח יותר.