אגרנט הדגיש, שיש לבחון את פעולותיו של קסטנר על-פי מה שהיה ידוע ומה שהיה אפשרי בזמן אמת, ולא במבט לאחור כפי שעשה הלוי. הוא מצא גם ליקוי משפטי מהותי בפסק דינו של הלוי. גרינוולד צריך היה לשכנע את בית המשפט שהתנהגותו של קסטנר הייתה עבירה פלילית כלשהי. תמיר טען שמעשיו של קסטנר היו בבחינת "רצח בעקיפין" או "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה, ואף ייחס לו פשע כלפי העם היהודי ופשעים כלפי בני אדם נרדפים. הלוי קיבל למעשה עמדה זו בקובעו שקסטנר "סייע לאייכמן ביודעין" בביצוע הגירוש הטוטלי, וכן ש"ידע את התפקיד שהוא ממלא בהשמדה". אגרנט הגיב: "לפי דעתי, מוטעית היא טענה זו מעיקרה. לפי כללו של המשפט הפלילי המקומי... אין רואים אדם כ'שותף לפני המעשה' לדבר עבירה אלא אם כן התכוון שתבוצע על-ידי העבריין העיקרי העבירה, ששידלוֹ או סייע בידו לבצעהּ... שוב ברור הוא – לכל הדעות – שקסטנר לא נתכוון – קרי: רצה – אֵי פעם להביא לעצם השמדתם של יהודי הונגריה". אפילו תמיר לא ייחס לו רצון שכזה, אלא טען שקסטנר פעל באדישות לגורלם של יהודי הונגריה. אבל זו איננה העבירה של שיתוף פעולה ברצח – וממילא אין יסוד לייחס לו אותה. עד 8 במאי 1944, המשיך אגרנט, לא יכול קסטנר לדעת בוודאות שהגרמנים אכן מתכוונים לגרש את היהודים מערי השדה (להבדיל מן הבירה בודפשט), אלא לכל היותר העריך שזוהי אפשרות סבירה. ממילא, אי-אפשר להגדיר את מעשיו בתקופה זו כסיוע לגרמנים. מתאריך זה ואילך, אפילו אם קסטנר ידע בוודאות על הגירושים ועל תוצאותיהם, הרי שסיוע שנעשה בחוסר רצון גמור ובלחץ הנסיבות, ומתוך תקווה או ציפייה שהעבריין לא יבצע את מעשיו הנפשעים, אינו יוצר את יסוד הכוונה ולכן אינו עבירה פלילית. בחינת מעשיו של קסטנר מוליכה למסקנה, קבע אגרנט, שהוא לא ביצע עבירה כלשהי. יתרה מזאת, הדגיש אגרנט: צריך להבין מה פירוש המושג "שיתוף פעולה" בנסיבות השואה. "לא כל מעשה של שיתוף פעולה ייקרא בשם 'קוֹלֶבּוֹרַצְיָה' [collaboration] ולא כל אדם שקיים מגע עם הנאצים והושיט להם עזרה מסוימת יוכתם בכינוי 'קוֹלֶבּוֹרָטוֹר'; הכל תלוי במניעים שהמריצוהו להתנהג כפי שהתנהג. אם מניעים אלה לא ייראו, בעיני הרבים, פסולים או בלתי כשרים, מבחינה מוסרית, שוב לא יהיה מוצדק לייחס להתנהגותו אופי של 'שיתוף פעולה'. "...ראשית – בל נחפז להסיק מהעובדה, שאדם פלוני, בעת היותו חי תחת משטר העריץ של הכובש הנאצי, עשה פעולה שיש בה כדי להקנות לזה האחרון תועלת מסוימת – כי אומנם עניין זה [היה] לנגד עיניו כמטרה עיקרית או סופית, כי מתן הסיוע לנאצים הוא ששימש המניע שהמריצו לפעול כפי שפעל. שנית, אל לנו להטיל דופי באדם כנ"ל רק משום שעשה ביודעין מעשה העשוי לקדם את מטרות הנאצים, כאשר התברר שעשה זאת מתוך מניעים שהם כשרים ושאינם פגומים מבחינה מוסרית, כלומר: חלילה לנו לכנות אדם כזה בשם 'משתף פעולה'". התוכנית להצלת ה"מיוחסים" אכן שימשה בידי הנאצים אמצעי פסיכולוגי להקלת הגירוש. אם קסטנר פעל להגשמתה של התוכנית, הוא סייע לאייכמן ולאנשיו לקדם את מטרתם, כפי שקבע הלוי. אולם – וזהו ההבדל הגדול – הדבר אינו הופך אותו למשתף פעולה כל זמן שלא מוכח שמניעיו היו בלתי מוסריים, והדבר לא הוכח. להפך: העובדות מלמדות שקסטנר פעל ככל יכולתו, תוך סיכון אישי עצום ובלתי פוסק, להציל כמה שיותר יהודים.

חובתו המוסרית של קסטנר כאיש ציבור, המשיך אגרנט, הייתה כלפי כל יהודי הונגריה ולא כלפי יהודי בודד זה או אחר. לכן רשאי היה לנקוט את הפעולות הטובות ביותר לדעתו כדי להציל כמה שיותר יהודים. הצלת היהודים ברכבת הייתה חלק מתפקידו. העובדה שלא הצליח להציל יהודים נוספים, אינה הופכת אותו למשתף פעולה עם הנאצים. זהו לב החלטתו של אגרנט. "קסטנר נשא את עיניו, בכל הזמנים החשובים, למטרה של הצלת יהודי הונגריה בכללם, ואילו הגשמתה של 'תוכנית ברגן-בלזן' [הרכבת], שהייתה מיועדת אך לקומץ קטן של יהודים, נשארה תמיד אך חלק ממטרתו זו ומעולם לא הפכה להיות בשבילו משימה בלעדית. זאת אומרת, דעתי היא, שהמנוח [קסטנר] לא רק בחר, אלא גם המשיך עד הסוף, בקו של ניהול משא-ומתן כלכלי עם הגרמנים [תשלום תמורת הימנעות מגירוש], במטרה יחידה למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים שניתן היה, נוכח תנאי הזמן והמקום, למלטם; כי התוכנית בדבר הצלת 'המיוחסים' המעטים, שהייתה במקורה אך תוכנית להעלאת בעלי סרטיפיקטים [רשיונות עלייה מנדטוריים] לארץ ישראל, לא באה אלא כתוצאת-לוואי מהמשא-ומתן האמור; כי אומנם אילצוהו התנאים, לפעמים, לרכז את עיקר מרצו ועבודתו אל העניין של הגשמת תוכנית זו; אך שמעולם לא הסיח את עצמו – לא במחשבה ולא במעשה – מהמטרה היסודית של הצלת כלל יהודי הונגריה, במידת האפשר". השופט שניאור זלמן חשין הדגיש את הנקודה המוסרית המרכזית: "רואה אדם שקיבוץ שלם צפוי לאבדון. האם מותר לו לעשות מאמצים להציל את המעט, אף כי חלק מן המאמצים כרוך בהסתרת האמת מן הרבים, או עליו לגלות את האמת לכל, אף כי לפי מיטב הכרתו יוכחדו על-ידי כך הכל? כמדומה אני, שהתשובה על כך ברורה: מה בצע בדמם של המעט אם הכל יירדו אל שחת?" נשיא בית המשפט, יצחק אולשן, הוסיף: בשביל לקבוע שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, צריך להראות שהייתה ביניהם הסכמה שהוא ישתוק תמורת הרכבת. "אבל איפה ההוכחה שהשתקת הסכנה – אם הייתה – על-ידי קסטנר הייתה תוך כוונה להפקיר את יהדות הונגריה למען הצלת 'המיוחסים' ולא 'תוך כוונה' – אם בכלל הייתה כוונה – שלא להביא לידי הפסקת המשא-ומתן בדבר תוכנית ההצלה הכללית... אין לטפול בקסטנר ויתר המנהיגים האשמה בשיתוף פעולה עם הנאצים מפני אי-הצלחת המשא-ומתן". השופט דוד גויטיין הצטרף לקבלת ערעורה של המדינה, בעוד השופט משה זילברג סבר בדעת יחיד שיש לדחותו. גרינוולד נדון לשנת מאסר על תנאי ולקנס של 200 לירות.