זה עתה סיימתי את קריאת הספר "הבגינים, זרעי הקרע מאלטלנה ועד היום". ('בגינים' - לשון רבים של בגין) המחבר הוא גיל סמסונוב, ספרו יצא בימים אלה לאור בהוצאת 'דביר'. לאחר קריאת העמוד האחרון, התחבטתי: האם סיימתי לקרוא ספר היסטוריה על קורות ה"ארגון הצבאי הלאומי", או שמא היה זה מכתב אהבה, שאורכו, אכן, מאוד יוצא דופן: 319 עמ'. מטבע הדברים, הרי באופן כללי דברי ימי האצ"ל ידועים למדי, גם אם לא ידועים כל הפרטים הנוגעים לפעילותו של ארגון המחתרת. אבל המחבר, דומה, מבקש בספרו להזכיר לנו, הקוראים, עד כמה חשובות היו פעולותיו של ארגון המחתרת במרוצת ימי קיומו, ולא רק בין השורות. המחבר מגיע למסקנה כי לאצ"ל נודעת חשיבות רבה, משום שיחד עם ארגונים דומים, חתר לסיום שלטון המנדט הבריטי מארץ-ישראל, זמן קצר מאוד לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. וכך נוצר בעמודי הספר הרושם או המסקנה הברורה: ארגון מחתרת זה היה גוף שחלקו בהפסקת המנדט בארץ-ישראל היה חיוני, אם לא בלעדי. אלה המתעניינים באותה תקופה סוערת בטרם הוכרזה העצמאות, ודאי יזכרו כמה מן המבצעים הצבאיים שביצעו לוחמי האצ"ל: פריצת חומות כלא עכו, תליית שני סרג'נטים בריטיים בתגובה לתלית אנשי אצ"ל, הקרב על שחרור יפו, פיצוץ מלון המלך דוד ועוד. אם כן, ניצבת שאלת הקורא: בספר מתוארות פעולות הקרב של אצ"ל, ואלה ידועות בחלקן, לא לפרטיהן. למה משחזר הספר תכנים ידועים, פחות או יותר? המענה של המחבר לתהיה זו ברור ואף מוצדק: סמסונוב טוען, ובצדק לטעמנו: עלילותיו של אצ"ל לפני הכרזת העצמאות, מתוארות בצנעה בתכני ההיסטוריה "הרשמית" שנכתבה, או הוכתבה, וגם פורסמה על-ידי היסטוריונים שהבליטו את פעולות ארגון "ההגנה", או הפלמ"ח. סיפורם של ארגוני מחתרות הימין, אצ"ל ולח"י אומנם תועד אך בצנעה, ולעיתים אף בנימת הסתייגות בוטה מן המעשים. הסיבה לכך היא פוליטית, והיא אף יצרה קרע אידיאולוגי, קרע שגרם לרדיפות, לתקופות מאסר בארץ ובמחנות מאסר באפריקה, הלשנות (ה'סזון') ואף הרג של אנשי אצ"ל. מבחינה זו ספינת הלוחמים והנשק 'אלטלנה' אכן הייתה צומת: צומת לפעולות שבוצעו לפני ואף אחרי פרשת 'אלטלנה' האומללה. הירי בספינה ובנוסעיה, ירי של יהודים ביהודים, גרם להבלטת העיקרון הערכי, ההיסטורי, שטבע בגין בשידור רדיו של האצ"ל: "לא למלחמת אחים!". שידורו זה כונה "שידור של דמעות", וזכה גם לקיתונות של לעג שהוטחו בבגין על התייפחותו בשידור. היותו של גיל סמסונוב בן ללוחם לח"י, 'ג'ומיק' שמו, גורם לאזכור פעולותיה של מחתרת לח"י, אך גם להבלטת פרטים על חייהם האישיים של לוחמי ולוחמות המחתרות. היחסים הרומנטיים לא נעדרים מסיפורי הפעולות הקרביות. למשל, בארגון לח"י, שהיה קטן במספר חבריו לעומת אצ"ל נוצרו לא פחות מ-100 זוגות רומנטיים. אנו מוצאים ענין רב בסיפור חייו האישיים של דב גרונר, מן הלוחמים הנודעים באצ"ל, וגם ראויות לשבח הנשים שחלקן היו שותפות פעילות למעשי בעליהן, או חבריהן. חלקן של הנשים במחתרת זוכה להבלטה, ולא רק על עלילותיה של חברת לח"י גאולה כהן, לימים פוליטיקאית נודעת, ניתן ללמוד. ובכל זאת, מה פשר השם "בגינים" שניתן לספר? הלוא בגין עצמו כתב בספרו "המרד" את קורותיו כמפקד האצ"ל, ואכן לוחמי הארגון סגדו לו. אגב, לא כל חברי הארגון הכירו את שמו האמיתי של מפקדם. לימים, בגין גם היה ידוע בכינויו המחתרתי "הרב ישראל ססובר", מזוקן, ובכינוי זה הוצג בפני זרים. ברבות השנים, בישראל העצמאית בגין הוביל את המצביעים בבחירות לכנסת לניצחון היסטורי שגרם לזליגת דמעות גיל מעיניהם של פקודיו לשעבר באצ"ל. כך ראיתי אותם כאשר צפיתי מן היציע בכנסת בנאומו הראשון כראש ממשלה. רבים מפקודיו פנו לחיים פוליטיים לאחר צאתם מחשכת המחתרת. כמה מהם חלקו על דרכו של בגין, נטשו את תנועת החרות, כאישים בולטים כהילל קוק, שמואל תמיר ועוד. אומנם בגין לא היה המפקד הראשון של האצ"ל - אבל אין ספק שהכריזמה שניחן בה הייתה בין הגורמים לבכירותו באצ"ל ולהשגת ראשות הממשלה, לראשונה בחילופי שלטון בישראל. כתיבתו של סמסונוב מקלה מאוד על הקריאה בספרו אם כי כתב היד כולל טעויות בודדות שראוי היה לנכשן. אך אלה לא גורעות דבר מקריאה רצופה ומעניינת של 'הבגינים'.