הנשיא ג'ו ביידן הודיע אתמול (14.5.24) על סבב נוספים של מכסים על ייבוא מסין – כולל רכב חשמלי, תאים סולאריים, מוליכים למחצה וסוללות מתקדמות. המכסים נועדו להגן על הייצור האמריקני מפני ייצור סיני מוזל הנהנה מסבסוד ממשלתי, ומהווים שלב נוסף במלחמת הסחר בין שני המשקים הגדולים בעולם. מדובר על ייבוא שנתי בהיקף של 18 מיליארד דולר. הצעד המשמעותי ביותר הוא זינוק של פי ארבעה במכס על רכב חשמלי, שיעמוד כעת על 100% ממחירו. ביידן מתבסס על המכסים שהטיל בשעתו דונלד טראמפ על הייבוא מסין, ואשר אותם תקף ב-2020 ככאלה המייקרים את המוצרים לצרכן האמריקני. אך כעת יש הסכמה נדירה בין שתי המפלגות על כך שסין היא היריב המרכזי של ארה"ב, כולל בתחום המסחרי. עם זאת, ביידן תקף את טראמפ וטען שהוא לא קיים את הבטחתו להרחיב את הייצור והייצוא האמריקניים. המכסים של ביידן מתרכזים בענפים שבעיניו חיוניים למשק האמריקני, כגון אנרגיה נקייה ומוליכים למחצה. טראמפ הוא פרוטקציוניסט מהסוג הישן, המדבר על מכסים של לפחות 10% על כל הייבוא שלדבריו "חונק את הכלכלה האמריקנית", מגיב פול קרוגמן בניו-יורק טיימס. אבל גם ביידן אינו תומך חד-משמעי בסחר חופשי. החוק הכלכלי החשוב ביותר שלו – החוק להפחתת האינפלציה, שמיועד למעשה להילחם בשינויי האקלים – כולל מספר הגנות משמעותיות לתוצרת ארה"ב. וכעת, כאמור, הוא מטיל מכסים על תוצרת סין. ההשפעה המיידית של צעדים אלו תהיה קטנה, משום שארה"ב מייבאת מעט מאוד מוצרים אלו מסין. אבל יש להם משמעות סמלית, מדגיש קרוגמן: ארה"ב לא תשלים עם "מכה סינית" נוספת – הצפה של ייבוא זול העלול לפגוע בחלקים משמעותיים מהאג'נדה של הממשל. כדי להבין במה מדובר, יש לחזור אחורה. הייצוא הסיני לארה"ב החל לגדול בשנות ה-1990, ורוב הכלכלנים (כולל קרוגמן) לא היו מודאגים: אם מדינה אחרת רוצה למכור לך הרבה ובזול – תגיד תודה. נכון, זה לא כל כך פשוט: מוצרים זולים יכולים להעשיר את המדינה אך לפגוע במספר גדול של עובדים. כמו-כן, ידוע שגרעון מסחרי עלול לפגוע במשק אם אין מספיק ביקוש לתוצרת מקומית כדי לייצר תעסוקה מלאה. הבעיה צצה במלוא חומרתה אחרי המשבר הפיננסי של 2008, כאשר התעסוקה בארה"ב הייתה זמן רב בשפל. הוויכוח התעצם לאחר ש-2013 פרסמו דייוויד אוטור, דייוויד דורן וגורדון הנסון את מחקרם על מה שקיבל את הכינוי "המכה הסינית". הם מצאו, כי הייבוא מסין גרם לתזוזה של 1.5 מיליון משרות בייצור בשנים 2007-1990. זה לא מספר גדול במונחים אמריקניים: 1.5 מיליון איש מפוטרים או עוברים מקום עבודה מדי חודש. אבל השלושה הראו, כי ענפים רבים מרוכזים באיזורים ספציפיים, כך שאובדן המשרות פגע קשות באותן קהילות. ההשלכות הפוליטיות התבררו ב-2016: אותם איזורים תרמו לנצחונו של טראמפ. "המכה הסינית" הראשונה הייתה, לפיכך, בעיה של ממש ואפילו כלכלנים שממש לא אוהדים את טראמפ מודאגים מן ההשלכות של העלייה המהירה בייבוא – ו"מכה שנייה" הולכת ונבנית. מכה זו משקפת יותר את חולשתה של סין מאשר את עוצמתה. המשק הסיני בצרות, עם צריכה פרטית מועטה ושוב לא ניתן להמשיך בהשקעות שתדלקו את הצמיחה בשנים עברו. סין יכלה להסתיר זאת באמצעות בועת נדל"ן, אך זו התפקעה. הפתרון המובן מאליו הוא להגדיל את הכנסות משקי הבית ולחזק את הצריכה המקומית, אך שי ג'ינפינג מסרב לעשות זאת וממשיך להתמקד בפרוטקציוניזם. לכן, הדרך היחידה היא לנהל עודפי סחר עצומים ולהציף מדינות אחרות בטובין שהסינים אינם יכולים או אינם רוצים לצרוך. ממשל ביידן אומר: זה לא ילך; אתם גדולים מכדי לזרוק על אחרים את העודפים שלכם. ארה"ב אינה מוכנה לקלוט אותם, משום שהחששות מפני פגיעה בקהילות עודם קיימים. לכך נוסף מרכיב שינויי האקלים, מסביר קרוגמן. המוצרים עליהם הוטלו המכסים החדשים קשורים ברובם למעבר לאנרגיה נקייה. הרכב החשמלי ספג את המכה הכבדה ביותר, אבל הסיפור הגדול הוא הסוללות הממלאות תפקיד חיוני באנרגיה המתחדשת. למה לא לקנות סוללות סיניות זולות? כלכלה פוליטית. לנוכח האיום החיצוני שמציבים שינויי האקלים, הקואליציה הפוליטית להתמודדות עימם לא אמורה להיות מפולגת – אבל היא כן. ממשל ביידן הצליח להעביר בקונגרס סובסידיות גדולות לאנרגיה מתחדשת רק לאחר שקישר אותן ליצירת משרות מקומיות בתעשיה. אם סובסידיות אלו ייתפסו כיוצרות משרות בסין – יאבד הסיכוי האחרון והטוב ביותר למניעת אסון אקלימי. זהו בהחלט נימוק הגובר על הטיעונים הרגילים נגד מכסים. ביידן עשה את המיטב ואין חלופה אחרת, קובע קרוגמן.