מלחמת עזה, מלחמת תשפ"ד או בשמה המקורי "חרבות ברזל", היא הארוכה במלחמות ישראל לאחר מלחמת תש"ח. כבר חצי שנה ויותר שצבא ישראל נלחם ברצועת עזה, מקיז את דם חייליו, מבצע מעשי גבורה והקרבה מפעימים, וסופה של המלחמה אינו נראה לעין. מלחמה שהתפתחה לעוד חמש חזיתות והפכה למורכבת, והיא הממושכת במלחמות ישראל, לבד ממלחמת הקוממיות.
המושכת בחוטים היא אירן, שבאמצעות שלוחיה - חמאס בעזה וביו"ש, חיזבאללה בדרום לבנון, החות'ים מתימן, רוצחים בחימוש אירני ובמימון קטרי - מנסה להביא לחיסול ישראל. חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה בעזה, החל בה שלב חדש. לראשונה, אירן נכנסה בעצמה לשטח האש, כששיגרה בלילה אחד מאות כטב"מים וטילים לשטחנו. צה"ל, בסיוע צבא ארה"ב, סיכל את תוקפנות מדינת הטרור האיסאלמיסטית, ויירט את כל הטילים. בטהרן החיוכים השחצניים נמחקו מפניהם של שליטיה-רודניה, האייאתולות, אנשי הדת השיעית הקיצונים. עוצמתה של ישראל ונחישותה נתגלו שוב לעיני העולם המשתאה.
כמה פעמים בעבר שטף צה"ל את הרצועה, הכניע אותה תוך ימים ספורים והתקדם הלאה לתוך סיני. באותם זמנים עזה לא הייתה עצמאית, אלא נתונה לשלטון צבאי מצרי עויין. אף זה היה שלטון מדכא, שאפשר הסתננויות, רציחות וגניבות בתחום ישראל. לא כן מאז הסכם השלום עם מצרים. עזה הועברה לאחריות ישראל, קמו בה ישובים לתפארת, ולבסוף נותקה ממנה בצעד ישראלי חד-צדדי שהוביל
אריאל שרון. בכך נעוצים שורשי המחדל הישראלי. חמאס, ארגון הטרור המזוויע, השתלט במהירות על הרצועה כולה, הפך את השטח למתחם לחימה, חפור כולו במינהרות, חמוש במיטב האמל"ח, נהנה ממימון כספי נדיב, מחנך לשנאה שטופחה בלב השבאב, שטוף תאוות רצח ואונס. קודם שחטף יותר ממאתיים אזרחים ישראלים, לקח בשבי שני מיליונים עזתיים.
מאות מיליוני הדולרים שהוזרמו לשלטון החמאסי לא הפכו את רצועת עזה לאזור פורח ומשגשג ולא העניקו תקווה לעתיד טוב יותר להמוני העזתיים. סכומי העתק הללו הושקעו בבניית מכונת לחימה ברברית, בהכשרת אלפי רוצחים וחימושם, לקראת הרגע שבו ההכנות יושלמו והמזימה לחיסול "היישות הציונית" תצא לדרך.
העיוורון שלנו, בהיבט הצבאי והמדיני, הוביל לגדול המחדלים ב-76 שנות המדינה. לאסון כבד מנשוא ולהשלכות שהן מעבר למה שקרה בעוטף עזה. הנה דוגמה לכך. ראש המל"ל,
צחי הנגבי, בראיון שהעניק למעריב זמן מה לפני שבעה באוקטובר, ליתר דיוק ב-8.9.2023, תחת הכותרת "צפירת הרגעה", הכריז בביטחה כי "אני לא רואה שהאויבים שלנו ששים אלי קרב", וגם: "אין צפי גבוה למערכה רב זירתית. אומנם הסבירות למלחמה עלתה מעט בתקופה האחרונה כתוצאה מכמה התפתחויות, אבל היא עדיין נמוכה.
נכון לעכשיו אני לא מבחין בפגיעה ביכולות של צה"ל להשיג את המשימות שהוא מציב לעצמו. יכולה להיות סיטואציה שבה נותקף על-ידי כל אויבינו, ולא נוכל לגייס את כל המילואים, שזה ישפיע על התוצאות שהצבא ישיג. אני לא שם, בגלל שאני לא רואה שהאויבים שלנו ששים אלי קרב, לא בלבנון, לא בעזה ולא בסוריה. הם עסוקים בהתרה, טרור, הצקות, הטרדות פה ושם בגדר, אבל אני לא מעריך שצפויה מיתקפה"...
הנה כי כן, זוהי הקונספציה שלפיה התנהל ראש הממשלה, כשהוא סומך וחייב לסמוך על גורמי ההערכה סביבו.
כבר כשעלה החמאס לשלטון ברצועה, בשנת 2006, זו הייתה עבורנו מהלומה. שנה לאחר ההינתקות, שנטעה בחלקים גדולים בציבורנו הזיות של שלום, בגיליון "האומה" 163, התפרסם מאמרו המלומד של המזרחן ד"ר יובל ארנון אוחנה ז"ל תחת הכותרת: "ישראל מול ה'חמאס'" וכך כתב: "יריב מר ונחוש קם לנו. יריב החותר במוצהר לחיסולה של מדינת ישראל, המצהיר במפורש כי יעדו הוא 'כל פלשתין מן הנהר ועד לים'. הוא מתנגד למשא-ומתן עם ישראל, ואינו מעוניין בתהליך המדיני עימה. יריב זה נסמך לא אך על המעגל הפלשתיני-ערבי, אלא גם על זה הדתי-איסלאמי. סכנתו הגדולה - הקמת מדינת הלכה איסלאמית דמויית אירן או אפגניסטן אל מול גבולותינו... בעויינותו נגד היהודים מרחיק חמאס לכת אף יותר משאר האירגונים. אמנת אש"ף מדברת על חיסול הציונות (סעיף 15), אמנת החמאס - על חיסול היהודים (סעיף 7)".
מי לא הבין זאת אז, אך לא תרגם זאת בזמן אמת להיערכות מול אפשרות של מתקפה להגשמת היעדים המשיחיים-איסלאמיסטים הללו?
כל סכרי השנאה המקיפה אותנו נפרצו ימים לא רבים לאחר טבח השבעה באוקטובר שחולל החמאס הברברי, כאשר עוד זכינו לגילויי הזדהות וחמלה, בטרם יצאנו למלחמת "חרבות ברזל". את המהפך ביחס לישראל חוללו מראות המוות וההרס בעזה, שהציתו את גחלי האנטישמיות שמעולם לא דעכו.
כאמור, ישראל נמצאת עתה במלחמה רב חזיתית. חיזבאללה בדרום לבנון - אומנם באיחור מבחינת תקוות חמאס - פתח את החזית הצפונית. סוריה הפכה קרש קפיצה לסוכנים אירניים חתרניים, ביו"ש ובבקעת הירדן הטרור מתגבר, ובנוסף - החזית הבינלאומית. כמו תופעת הכחשת השואה, כך גם מתרחבת תופעת הכחשת המעשים המזוויעים שחולל חמאס ביישובים לאורך גבול הרצועה.
מה שחל על דאעש, אינו מוחל על חמאס. ישראל עומדת לדין בהאג, חמאס פטור מכך. ה-DON’T של הנשיא ביידן כלפי חמאס, הפך לרגע ל-DON'T כלפי ישראל ולבסוף ל-DON'T כלפי אירן. בעלת הברית הקרובה ביותר לנו, משענתנו, התהפכה לזמן-מה עלינו, העניקה תחושת תקווה לארגון הטרור הקיצוני, שהוא יכול להתעקש במו"מ ההזוי ולהמשיך במלחמת ההתאבדות שלו. סיוע
הומניטרי מוצנח לתושבי הרצועה, בעוד 132 ישראלים (חיים ומתים) שרויים בגהינום. אפילו מידע עליהם אין אנו מקבלים. באין מי שילחץ על חמאס לתת לפחות מידע על גורלם, רק המשך הלחץ הצבאי נותן תקווה.
זוהי מלחמה מצולמת שכמותה לא הייתה. עיני העולם כולו נשואות אליה. אי-אפשר להתחמק מהכיסוי הנרחב, או להסתיר את המתחולל בעזה. המראות בעקבות פעולת צה"ל אכן קשים. הרס והרג, מחסור ורעב, המונים שנדדו אנה ואנה ומצאו עצמם במחנות אוהלים חסרי ישע.
את המראות האלה המיט על עזה שלטון החמאס. הפך שני מיליונים בני אדם למגן אנושי עבורו. הקריב אותם על מזבח הטרור, למען "יחסי הציבור" שלו בעולם, שמחפש אמתלות להתנכל לישראל. מלחמה שאנו מנהלים בלית ברירה בקרב אוכלוסייה צפופה, כאשר מתחת לרגליה מטרו צפוף של מנהרות שמיליארדים הושקעו בהקמתן. עתה הן מפוצצות בזו אחר זו. מלחמה שאנו מנהלים בשטח שהיה בשליטת ישראל והיא פינתה אותו על אלפי מתיישביה הישראלים, בתקוות שווא שמרגע העקירה, תתמקד עזה בבניית חייה ובהפיכת הרצועה לאזור פורח, גם בסיוע ישראל.
עזה תחת שלטון חמאס הוכיחה שגם נסיגה ישראלית, במקרה הזה לקווי 67 ברצועה, לא תביא את השלום המיוחל. גם אצלנו לקח עזה, לקח ההינתקות, לא נלמד, טרם שפרצה המלחמה. גם אצלנו עדיין, ואולי עתה ביתר שאת, גובר בחוגי שמאל ו"רודפי שלום" הרצון המעוות לסגת גם משטחי יו"ש, להקים מדינה פלשתינית לצד ישראל - ולעצום עין מפני הבאות. כאילו אש"ף שונה מחמאס. כאילו שנאת הרש"פ לישראל פחותה משנאת החמאס.
ישראל תמיד הייתה בבחינת אי-במזה"ת מוקף ים של עויינות. אי-של שפיות ודמוקרטיה, שגשוג וקידמה. תמיד נשענו על כוחנו הצבאי. מדינות מערביות שעויינות אותנו במיוחד כמו נורווגיה, אירלנד, ספרד וצ'ילה, שכה רחוקות מאזורנו, מעולם לא הבינו, גם לא רצו להבין, את מצבה המיוחד של מדינת ישראל, את עומק השנאה המטופחת כלפיה אצל כל שכנותיה, את עוצמת האנטישמיות הרווחת בהן, את חוסר השלמתן עם עצם קיומה.
אנחנו שרויים במצב שבו יותר מאי פעם עלינו לסמוך רק על עצמנו, לא להתנצל בפני תוקפינו בזירה הבינלאומית, להמשיך עד לניצחון במערכה הצבאית הרב-זירתית. רק כך נבטיח את המשך קיומה בן ה-76 שנה של מדינת היהודים העצמאית.