שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר של משורר חד-פעמי, השואל את בנו הפעוט על מה שכל אחד מאיתנו יכול לשאול גם ברגע זה. את ההרהור והשיר ואת 883 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לשאר המנויים. במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', בעריכת בני ציפר, 29.5.1990, מצאתי שיר מאת רון אהרוני, עליו לא שמעתי מעולם. כך נכתב מתחת לשיר באותיות קטנות: "רון אהרוני הוא מרצה למתימטיקה בטכניון של חיפה, בן 37. אלה שיריו הראשונים הרואים אור בדפוס." אהרוני, יליד 1952, הוא פרופסור אמריטוס למתמטיקה בטכניון, ומחבר הספר 'מתמטיקה, שירה ויופי' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007). בראיון לכבוד בוויי-נט לכבוד הוצאת הספר הוא אמר: "לשירה הגעתי לגמרי בטעות בגיל 37. אבי, שהיה מנצח מקהלות, ביקש ממני לתרגם איזה שיר מצרפתית לעברית בשביל המקהלה שלו. התפלאתי כמה זה קשה. אחר כך, במשך חצי שנה רק כתבתי שירים. אחרי שפרסמתי אותם, לא הייתי מסוגל יותר לכתוב אפילו מילת שיר אחת. אבל מכיוון שאני בא מחינוך מדעי, נותרתי עם השאלה מה זה היה? מה זה שירה? ומה זה עושה לכותב, לקורא. ולאט-לאט התברר לי שבעצם הטכניקות האלה יפות גם למתמטיקה". רון אהרוני הוא רציונליסט, חבר במפלגת 'אור' המבקשת להפריד את הדת מהמדינה ומבוססת על דמוקרטיה, הומניזם ושוויון. לא קשה לי לזהות רעיונות אלו בדבריו של האב לבנו הפעוט. הכותרת 'בן ימיני' מרמזת על השם בנימין, שהיה בן הזקונים האהוב של יעקב ורחל, והיחיד שנולד בארץ-ישראל. כשירדו אחיו של בנימין לשבור שבר במצרים, ביקש מהם יוסף ששלט במצרים, להביא את אביהם עם בנימין, והחביא בכליו את גביע הכסף שלו. מאוחר יותר ביצע שבט בנימין את הפשע הנורא המסופר בסיפור פילגש בגבעה, ונענש בחרם שכמעט גרם להיכחדותו (ולכן הורשו הגברים, פעם בשנה, לחטוף ולאנוס את בנות שילה המחוללות בכרמים). רון אהרוני מכנה את בנו התינוק בשם 'בן ימיני', כדי להדגיש את אהבתו לתינוק, או משום שהוא בן הזקונים האהוב שלו. כניגוד מודגש לכותרת הוא מבקש מבנו: "שֵׁב לִשְׂמֹאלִי". אי-אפשר שלא להיזכר בפרק ק"י בתהלים, שבו מבקש אלוהים מאברהם: "שֵׁב לִימִינִי", ומבטיח לעזור לו לנצח את אויביו. לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. אהרוני הופך את משמעות מזמור התהלים, מושיב את בנו דווקא לשמאלו, כהצהרה פוליטית רודפת שלום, ומפציר בו להימנע ממלחמה: "שֵׁב לִשְׂמֹאלִי וֶאֱמֹר לִי מָה אַתָּה חוֹשֵׁב עַל הַחַיִּים: תִּהְיֶה מִלְחָמָה?" המשורר הופך את השאלה הבנאלית, השגורה כל-כך בתרבות הישראלית, לביטוי של חרדה לשלומו ולעתידו של בנו, ולועג לאמירות השקריות השגורות: "נקווה שעד שיגדל כבר לא יהיו מלחמות". אבל הוא יודע את התשובה: "כֵּן, תִּהְיֶה מִלְחָמָה". הוא נושם את ריחו המתוק של התינוק, שצרכיו ברורים וחד-משמעיים ואין לו התלבטויות והיסוסים, וחוזר ושואל: "בְּשָׂרְךָ הָרַךְ כָּל כָּךְ סָפוּג מֻחְלָטוּת, אָז סַפֵּר לִי כַּמָּה זְמַן עוֹד נוֹתָר לָנוּ יַחַד?" התינוק, כמובן, אינו יכול לענות, והאב מחפש אישורים בתנוחת גופו של התינוק: "בְּהוֹנוֹתֶיךָ מַצְבִּיעִים זֶה עַל זֶה בִּתְמִימוּת שֶׁאֵין אֲחָרֶיהָ סָפֵק. הֵם וַדַּאי יוֹדְעִים". כעת האב מחפש תשובה בבהונות: "הֲיִמַּס הַסֶּלַע שֶׁבְּתוֹכִי, אוֹ לְהֵפֶךְ, בִּטְנְךָ תִּתְאַבֵּן?" האם תמימותו של התינוק תמיס את הסלע שקפא בבטנו של האב, לאחר שהביט בגורגונות המלחמה? או אולי בטנו של הבן תתאבן, כשיהיה עליו להתגייס לצבא? כשילד נולד בישראל הוא נידון למלחמה, וברגע היוולדו הוריו מתחילים לפחד. האב פוחד לאבד את בנו, והוא מבקש ממנו תשובה לפני שיאבד את תמימותו. כל התינוקות נולדים כשעיניהם כחולות, והצבע משתנה בין גיל חצי שנה לשנה. לפני שישתנה הצבע מחפש המשורר תשובה בעיניו התכולות של בנו, כדי להתמודד עם הפחדים המציפים אותו: "עוֹד עֵינֶיךָ כְּחֻלּוֹת, אָז עֲנֵנִי: מַה יִּהְיֶה אִתִּי?" כמו תמיד, השיר הזה מתאים לכל מי שחי עכשיו בישראל, גם אם לא נולד לו תינוק. גם אני מכיר את הפחד הזה, ואני כה שמח שלקחתי איתי את ילדי הקטנים, כשעברתי לפני חמש-עשרה שנים לגור בכפר בולגרי קטן ושלו.