"פה זה לא שוויץ" - משפט שחוזרים עליו אצלנו בהזדמנויות שונות, כדי לציין - ולרעה - את הפער בינה לבין ישראל. נוכחתי בכך בביקורי הקצר, לצורך מסוים, בארץ האלפים. נעדרתי מן הארץ בשבוע המפריד בין שני הימים הקשים ביותר בלוח השנה - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל וכל מערכות ישראל. חמישה ימים שבהם יכולתי להשקיף ממרחקים על מצבנו.
שוויץ היא מדינה יציבה, שכמעט איננה משתנה. כמעט אין בה תופעות מן הסוג האנטישמי הבוטה במדינות הסובבות אותה. ראיתי יהודים מהלכים ברחוב וכיפה על ראשיהם. חיה את חייה השלווים, השיגרתיים.
האם באמת הכל דופק שם כשעון שוויצרי? בלב ציריך חזיתי במכונית פרטית חדישה מתנגשת בחשמלית. ראיתי אנשים מסוממים, צעירים רעשניים, מקבצי נדבות. אבל מה לכל הבעיות הללו לעומת הבעיות שנתונה בהן ישראל?
בזל. העיר בה "ייסדתי את מדינת היהודים", כדברי הרצל, ב-1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס באולם הקזינו בעיר. היום זהו בעיקר אולם קונצרטים. לא הרחק משם - מלון "שלושת המלכים", שמעל מרפסת חדרו הקטנטן השקיף הרצל על נהר הריין וצולם להיסטוריה. אתה עובר ליד שני אתרים אלה ומהרהר בהתגשמות החזון, בהקמת מדינת היהודים ב-1948, ובספקות באשר לעתידה המחלחלים ב-2024 ללב קטני אמונה בקרבנו.
אנשים בבזל לא בדיוק מבינים את פשר מלחמתנו בטרור. הם, כמו בית הדין האנטישמי בהאג (בנשיאות שופט לבנוני!), ניזונים בערוצי הטלוויזיה ממראות ההרג וההרס בארץ החמאס. במלון ניתנה לי ההזדמנות לצפות בערוץ "אל-ג'זירה" באנגלית ולרדת לעומק בעייתנו ההסברתית. ערוץ החסום לצפייה בישראל, ממחיש עד כמה המלחמה העצימה את בעיית ההסברה של ישראל.
"ניצחון של חמאס במלחמת יחסי הציבור מעניק לו יתרון במלחמה האמיתית - ואולי אפילו ניצחון על ישראל, שתיאלץ לפעול כששתי ידיה קשורות. התקשורת בעולם אינה מספקת סיקור, אלא הסתה נגד ישראל", דברי העיתונאי הבריטי טום גרוס.
על המחדל שלנו בתחום ההסברה דובר רבות ועוד ידובר. אבל כשצופים ב"אל ג'זירה" התסכול גובר. מגישים מקצוענים, רהוטים, אנגלית מעולה, אולפנים מעוצבים להפליא, רייטינג גבוה יחסית. מבחינה טכנית, הכל מהוקצע. רק התוכן מעוות. תשפוכת של הסתה נגד ישראל וצה"ל. פה ושם ידיעות מהעולם, אבל רוב הזמן מוקדש למה שמופיע ככיתוב מתמיד בתחתית המסך: "ג'נוסייד בעזה". ישראל מבצעת רצח עם בעזה.
בגב הקריין המחוייט חולפות ללא הפסק מראות מההרס והסבל של העזתים, ראיונות עם עזתים אומללים, שקרים גסים על פעולת צה"ל ועל עינויים כביכול של מחבלים בכלא הישראלי, וכמובן - צילומים רבים מהפגנות המחאה בישראל. דרום אפריקה האנטישמית "חוגגת" על חשבוננו.
הכתבת ברבת עמון מסבירה שנאסר עליה לדווח מ"מזרח ירושלים הכבושה", מדווחת בשקיקה על הנעשה ב"שטחים הכבושים" ועל הפגנות המחאה אצלנו. "אל ג'זירה" שוטף בתעמולה את הצופים התמימים, הזוכים להגשה מקצועית - ושיקרית!
לא כאן ועכשיו ניתן לפתור את בעיית ההסברה הישראלית הכושלת, שבמחדליה תורמת לשנאת ישראל הגוברת. ואולם בעודך מתפלץ לנוכח תעמולת "אל ג'זירה", עולה בלב תמיהה. הרי בידי ישראל אלפי מחבלים-שבויים, שעוברים תחקירים. הפיות נפתחים, העדויות מסמרות שיער. מודיעין רב נאסף. והשאלה היא - למה אין מזרימים לתקשורת הישראלית והעולמית מידע מחדרי החקירות - עדויות קשות שמוסרים הרוצחים והאנסים? לשם מה נשמר החומר החשוב הזה, החושף את הזוועות שתכנן וביצע חמאס, במקום להביאו לידיעת הציבור העולמי? לא ש"אל ג'זירה" ישדר אותן, לא שיהיו יותר מדי "קונים" לסחורה הזאת, אבל לבטח הדברים יחלחלו ויתרמו במעט לאיזון התמונה המעוותת.
בינתיים את מלאכת ההסברה לישראל עושים זרים, ידידי האמת והצדק, ובהם מרק לוין, טד קרוז, לינדזי גרהאם, דאגלאס מאריי, ועוד רבים וטובים כמו נועה תשבי, שמחפים על הכשל הישראלי בהסברה. כשל שאחראים לו גם רבות מנציגויות ישראל בעולם, שגרירים וקונסולים. מחדל זה, הזועק לשמיים, מעצים את ההפגנות ההמוניות בבירות המערב, שקוראות להשמדת ישראל ולכינון מדינה שמעולם לא הייתה קיימת.
בעוד שוויץ כמעט איננה משתנה, את חוצות הערים במדינות הסובבות אותה צובעים המוני מפגיני שנאה בכאפיות ובדגלי פלשתין, בכרזות הסתה, תמונה שתלך ותגבר ככל שנוקפים הימים, ככל שהמערכה מתמשכת, וככל שההסברה הנגדית שלנו למעשה כלל אינה קיימת.
מטוס "אל על" שהחזירנו הביתה, נחת בנתב"ג בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. הצפירה תפסה אותנו תוך כדי נסיעה בנתיבי איילון. חזרנו למציאות של דאגה ולחימה ושל התכתשויות פוליטיות בצמרת. זוהי ישראל שלנו, הפגועה, המדממת, האהובה, שקול האמת שלה כמעט אינו נשמע בעולם.