אם התחזיות הנוכחיות מדויקות, 2064 תהיה השנה הראשונה מזה מאות שנים בה מספר היילודים יהיה נמוך ממספר המתים. לאוכלוסיית ארה"ב יישאר רק מרחב צר לגידול. בשנת 2100 יהיו הרבה פחות מהגרים-בכוח והפריון העולמי יהיה 1.7 תינוקות לאישה. רק בשני איים באוקיינוס השקט וארבע מדינות באפריקה הפריון יהיה בשיעור מספיק כדי לשמר את האוכלוסייה באותו גודל. לפיכך, מציין אקונומיסט, כל מדינה גדולה תיתקל במוקדם או במאוחר בקיר דמוגרפי. תשלומי הפנסיות והבריאות יכבידו על הלחץ הפיסקלי. הצמיחה עלולה לקרוס בעוד החוב מתנפח. עד כמה האסון יהיה עמוק – תלוי בשאלה האם קובעי המדיניות ישמרו על משמעת תקציבית, יעמדו בפני לחצם של מבוגרים זועמים ובמיוחד יטילו גזירות כעת כדי למנוע קשות יותר בעתיד. לארה"ב ואירופה יש יותר זמן להתכונן מאשר למזרח אסיה, שכבר מתחילה להרגיש את הלחץ. קוריאה הדרומית מזדקנת מזה זמן ואוכלוסייתה מצטמקת בארבע השנים האחרונות. בשנת 2036 מספר הקוריאנים מעל גיל 65 יהיה כפול מאשר מתחת לגיל 18; סין תגיע לשם ארבע שנים מאוחר יותר; ארה"ב – רק בשנת 2100. ועדיין, בשנת 2050 יצטרכו המדינות העשירות להוציא 21% מהתוצר על זקנים, לעומת 16% ב-2015; רבע מהסכום יהיה לפנסיות, והיתרה – בריאות ורווחה. ההיקף המדויק של המכה הדמוגרפית תלוי לא רק בקצב ההזדקנות, אלא גם בציפיותיהם של הזקנים ממדינתם. לסיאול יש יתרון מסוים: יחס החוב-תוצר שלה הוא 55% והגרעון הוא רק כ-3%, כך שיש לה מהיכן לשלם. אולם, רק למעט מן הזקנים במדינה יש פנסיה ממשלתית ו-40% מהם חיים בעוני. הבעיה תהיה קשה יותר בסין: בשנת 2050 יהיה צורך לשלם פנסיה בסיסית ל-100 מיליון בני אדם, אבל כבר כיום שליש מקרנות הפנסיות המקומיות מצויות בגרעון. קרן הפנסיות הממשלתית המרכזית עלולה להתרוקן ב-2035. הפנסיות הנדיבות בארה"ב ובאירופה עלולות להביא לגורל דומה, גם אם מאוחר יותר. גודל המכה תלוי באופן בו יסתגלו המשקים לשינויים. אוכלוסייה מזדקנת פירושה עתיד עגום לצמיחה, משום שהם פחות יצרניים ופחות חדשניים, וכך רמת החיים תיתקע. במצב של צמיחה איטית, יש לממשלות פחות מקורות לפרוע הלוואות וגם פחות הכנסות ממיסים. לא ברור האם הריבית תהיה נמוכה די הצורך כדי לשמר יחס חוב-תוצר סביר. האצת ההזדקנות משמעותה שיותר אנשים יחסכו לקראת פרישה, והם ייאלצו להשלים עם ריבית נמוכה. אבל יש הסבורים, כי הצריכה מצד המזדקנים, אשר תואץ בידי קצבאות, תוביל להעלאת הריבית. מאחר שממשלות יתקשו לפרוע את חובותיהן, הן יאיצו את האינפלציה כדי לשחוק את הסכומים שעליהן לשלם. יש צעדים שיכולות ממשלות המערב לנקוט כדי להקל את המכה, מדגיש אקונומיסט. מדיניות מוניטרית מאופקת, המבטיחה למשקיעים שהבנקים המרכזיים ירסנו את ההוצאות הכרוכות בהזדקנות, יכולה לעזור. אם הממשלות ירסנו את הגרעונות מתוך מבט לעתיד, זה יהיה חשוב עוד יותר. יהיה צורך לקצץ את הפנסיות בשל העלייה בתוחלת החיים, ובמקביל – להעלות את גיל הפרישה בחמש שנים בסוף המאה. הרפורמות הללו יהיו בלתי פופולריות כיום. מי רוצה להיות הפוליטיקאי שיודיע למיליוני פקידים, חייליים ומורים פורשים שהפנסיה שלהם מקוצצת עבור הדורות הבאים? אבל דווקא כאשר מספר המצביעים הזקנים יגדל, לא יהיה מנוס מצעדים כאלה, טוען אקונומיסט. לא מדובר בעתיד הרחוק; אשתקד הציע עמנואל מקרון רפורמה פנסיונית נרחבת וספג מחאות ענק. כדאי שעוד פוליטיקאים ישימו לב.