מעולם לא עלה בדעתי כי יגיע לילה בו אהיה מוכן ליטול את דגל הכחול-לבן ולרוץ בטירוף לפינת הרחובות בגין/קפלן כדי לבלום את כוונתו המסוכנת של איתמר בן-גביר לפטר את המפכ"ל יעקב שבתאי. אני? בגילי? להגן על שבתאי? למה בדיוק? על ששמר על זכות השתיקה כאשר נוער הגבעות השתולל ביהודה ובשומרון נגד אוכלוסייה פלשתינית? כאשר התנפלו פרחחי הגבעות על מובילי הסיוע ההומניטרי לעזה ואילו המשטרה - יוק? "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה." איש היפוכו של הישר יעשה. מן הצד השני של המתרס המשטרה דווקא העצימה את אלימותה הבלתי חוקית נגד הפגנות המחאה הלגיטימיות. היא עצרה מוחים על לא עוול בכפם. קובי שבתאי. היה עליו להתייצב לצד שלטון החוק מן הרגע בו הופר, בו נדחק על-ידי הממשלה לקרן זווית. היה עליו לגמור בכבוד כמו רוני אלשיך. אבל קובי רצה מתנה ממצורעים פוליטיים, עוד שנה עלובה בלשכתו. אף על-פי כן "נפלאות דרכי השם", כפי שנוהגים לומר דתיים רבים. השם "יבחר לו השה לעולה", כלשון אברהם אבינו, והשם יבחר לו גיבור בלתי ראוי להגן על הדמוקרטיה. לפיכך זה מביך ומצער, ובכל זאת - זה הרע במיעוטו. אני אתייצב להפגין למען שבתאי, אין ברירה. אומנם אעשה כן בקושי, בלב כואב, אבל אמר כבר רבי מנחם מנדל מקוצק - מהחשובים במייסדי החסידות שזכה עתה להארה בספרו של ד"ר זאב קיציס "המורים הגדולים של החסידות" - כי "אין דבר יותר שלם מלב שבור."