תמונות התצפיתניות בסרט החטיפה המצונזר היכו בעוצמה רבה בבטנו של העולם ששכח את טבח שבת שמחת תורה ובבטננו, אנו במדינת ישראל אשר אירועים מורכבים אחרים דחקו את המאבק לשחרור החטופות והחטופים למקומות האחרונים.
מאז טבח שבת שמחת תורה, אל מול הרשע והרוע, אל מול זוועת אדם, אל מול חרפת מעשיו, הקפדתי למתוח קו ברור בין הטבח האיום לבין השואה הנוראה, שני אירועים מכוננים בתהליך תחייתה ותקומתה של האומה הישראלית, כל אירוע וייחודו.
מאז טבח שבת שמחת תורה ניסיתי, בהצלחה חלקית, לשכנע את אהוביי ואוהביי שלא להביט בסרטוני הזוועה והאימה, סרטוני הטבח שהסתובבו ברשתות חברתיות, ביקשתי להגן על נפשם מפני צריבות בנפש ושריטות בנשמה.
את הסרטון המצונזר, מרגע ההשתלטות על חמשת התצפיתניות החטופות ראיתי יותר מפעם אחת. ראיתי את האימה, את החרדה, את הייאוש, את ההשפלה, את הביזוי, את חוסר האונים, את הכאב הנורא, ראיתי את הצער וקצב נשימותיי עלה שוב עד שכמעט איים להתפקע.
המלצתי לאוהביי ולאהוביי לצפות בסרטון המבוקר והמטלטל גם אחרי צינזורו, בפעם הראשונה ביקשתי מהם לאמץ אחת מחמשת החטופות, נעמה, לירי, אגם, קרינה, דניאלה, ואת חברותיהן הנרצחות, להניח על לוח ליבם ולאפשר לה ללוות אותך בשגרת הימים.
במשך שנים רבות ציינתי את יום השואה והגבורה בטקסים בקריאת עדויות, ספרים ובסרטים, ההזדהות והכאב כהו במעט, נשחקו קלות באופן שיטתי. משנה לשנה, ביקשתי להתמודד מול האתגר המורכב של שימור הזיכרון לדורות.
במסע לפולין במחנה ההשמדה אושוויץ, כשניצבתי בדומייה עם תלמידיי הנרגשים, מול ערמות השערות, ערמות הפרוטזות, ערמות המזוודות, עצרתי לדקה ארוכה מול הררי נעליי הילדים, הבטתי בנעליים ובעיניי רוחי ראיתי ילדים וילדות יהודים קטנים עם פרצוף, שמעתי קול בכיים וצחוקם, ראיתי צמות קטנות מעליהן קשת צבעונית, ראיתי ראש קטן עם כיפת קטיפה שחורה ופאות מסתלסלות, ראיתי אותם, ראיתי את התלמידים וראיתי אותי.
במקום, הצעתי לכל תלמיד ותלמידה לעצום עיניים לבחור בנעל אחת ולתת לה שם, הנעל של רחל, של שרה, של דבורה, של פייגה, של איטה, של יענקל'ה, של דוד. הכרזתי כי הנעל הקטנה, החומה, היא הנעל שלי, הנעל של מנחם מנדל, הקטנצ'יק עם הלחיים הוורודות והעיניים הגדולות, ילד חמודות, ומאז, שני עשורים ומחצה, מנחם מנדל, מלווה אותי ואני אותו בתחנות חיי.
הצעתי לחבק מטאפורית את אחת מהתצפיתניות, החיות המופיעות בסרט או אחת מהתצפיתניות שנרצחו בטבח שבת שמחת תורה. כמו הסרט המצונזר, זה מותיר את הזיכרון חי, ממשי, זיכרון של נגיעה, עם שם ומבט, עם חיים.
אל מנחם מנדל, צירפתי את לירי אלבג, וכשלירי, תשוב בחיים אל משפחתה ואוהביה, אחבק את נעמה לוי, התצפיתנית שנרצחה בטבח שבת שמחת תורה. הפצת סרטון התצפיתניות הוא צלצול השכמה, תודה למשפחות שהסכימו לפרסמו. מנחם מנדל, ממתין לאחותו, לירי אלבג, מאושוויץ ועד בארי, זיכרון וגעגוע.