אנו נדרשים לאיזון עדין בין חובתנו לגבות את קציני הצבא, על-אף מה שנראה לנו כמחדל, ובין הצורך למתוח ביקורת על עצם המחדל. יש קצינים בכירים חלשים שנשברו, כאלה שלא התמידו באימונים ולכן נשברו בקרב, כאלה ששפלה רוחם, אותם חייבים כמובן לשחרר מן השורה, אסור להשליט את הדיכאון על מסדרונות הצבא.
הבנים שלנו
לעומת זאת אותם מפקדים יקרים, הבנים שלנו, לפעמים גם הנכדים שלנו, אשר סבורים שהם יכולים לתרום למאמץ המלחמתי חייבים לקבל גיבוי מלא מאיתנו. מחובתנו לומר להם איש איש אתם חיילים של האומה, אתם חיילים שלנו, היה מחדל, איננו יודעים אם ידכם נגעה בו אם לאו, אנו סומכים עליכם. אם הרמטכ"ל בחר בכם, אנו ודאי בוחרים בכם, ברכת הדרך שלנו נתונה לכם מעתה ועד עולם.
מי שיקבע את עתידכם בצבא הם המפקדים שלכם, מה גם שהחלטות הצבא נתונות לביקורת גופים ממונים אזרחיים, זוהי הדמוקרטיה, ואנו לא נפר את כלליה. אנו לא נשתף פעולה עם מחרחרי תפקידים בצבא, אשר מנסים להתקדם על חשבונכם. רק הרמטכ"ל ושר הביטחון ומעליהם הממשלה וראש הממשלה אחראים על מינויים בכירים בצה"ל ולא עיתונאים אינטרסנטיים ומשתינים בקיר.
שורש הרע תר"ש גדעון
אין זה ברור כלל מה היקפי המחדל ומי אחראי לו. הח"מ קובע ששורשי המחדל הם תר"ש גדעון, תוכנית שגובשה על-ידי גדי איזנקוט עם כניסתו בליווי עדת עיתונאים ללשכת הרמטכ"ל (2016), והאישור ההזוי של הקבינט של בנימין נתניהו לתוכנית.
התוכנית יצרה מצג מוטעה, אם לא מטעה של חזית האיומים עלינו, היא נכתבה בחוסר סמכות קיצונית על-ידי הרמטכ"ל ואושרה בסמכות מלאה על-ידי הקבינט, מבלי שהייתה לדעתי שהות לגוף האחראי, המל"ל לבחון את משמעויותיה.
המניעים של התוכנית היו כלכליים, הקטנת הוצאות הצבא כדי שנהפוך להיות מדינת STARTUP ובמטרה שנקדיש יותר משאבים לשגשוג החברתי-כלכלי. עם ה-STARTUP הצלחנו לכמה שנים אך הקרבנו את הביטחון, מה שאוכל לנו כעת גם את ה-STARTUP.
ההשלכה הישירה של הצרת השמיכה היא החובה להחליט על עדיפויות, תוך ויתור על משאבי ביטחון חיוניים, ובמסגרת המגבלות ייתכן שקבענו את העדיפות נכון. תארו לעצמכם שאת המתקפה בדרום היינו בולמים עם 30 אחוז מכמות הנפגעים, אך את המתקפה האירנית לא היינו בולמים כלל, ואז לא היינו מדברים על מחדל, אלא על אם כל המחדלים כולם. עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פצועים, מוסדות שלטון הרוסים, בסיסי ח"א הרוסים, אתרי תקשורת אסטרטגיים שלא נותר מהם זכר. הצרת השמיכה הייתה טעות ענקית, אך משהוצרה, ועם כל הקושי שבקביעה הזו סדר העדיפיות נקבע כנראה נכון.
ועדת חקירה - רע הכרחי במיעוטו
אינני מאמין לתחקירים האזרחיים, אינני מאמין לוועדות חקירה, ועדות החקירה למלחמות ישראל היו אסון ענקי. ועדת אגרנט עם כתב המינוי שלה שהחריג את האחריות למחדל מהגורמים הפוליטיים וועדת וינוגרד (לבנון השנייה) אשר הסנגוריה הצבאית ששירתה בעיקר את אהוד אולמרט שיבשה בגלוי את עבודתה.
אבל אי-אפשר בלי ועדות חקירה, חייבים לכסות את הפצעים גם אם הכיסוי נועד לכיסוי תחת. אחרת הפצעים ימשיכו לדמם, ימשיכו להפריש מוגלה, ואת הפצעים האלה חובה להוליך בדרך כל בשר אלי קבר, ואין דרך אחרת אלא ועדת חקירה אשר תאמר קדיש על הפצעים וכולנו נאמר אמן, אף אם איננו מאמינים למילה מהמסקנות. ועדת חקירה היא כסת"ח אחד גדול, שקשה מאוד איתו, אך אי-אפשר בלעדיו. טקס חובה, כמו ברית מילה. לקטנים חותכים, והגדולים אוכלים עוגות.
בואו נימנע מחזרה על הטעות האיומה בעניין גל הירש
עם זאת אל לנו לשפוך את התינוק עם המים, ובל נחזור על טעויות עבר. על גל הירש כתב השופט (בדימ.) אליהו וינוגרד לרמטכ"ל באיחור של שנים רבות:
"מאז הגשת דוח ועדת וינוגרד על אירועי מלחמת לבנון השנייה, נקפני מצפוני כי לא יכולנו כפי שהתכוונו, לכלול בדוח הוועדה המלצה חמה לכך שצה"ל יציע לגל הירש לחזור לשרת בשורותיו כאיש קבע. אז חשבנו כי ראוי היה כי כך יקרה, ועדיין אני בדעה כי חבל שהדבר לא נעשה עד כה". "בתום עדותו שאלתי אותו גל 'אם מחר צה"ל מציע לך לחזור לשורותיו, אתה חוזר? כי הוא היה מאוד פגוע הוא אמר מיד באותו יום אני מוכן לחזור. אני מת לחזור". "הוא הכין יפה מאוד את האוגדה שלו לאירוע שהיה צפוי, של חטיפה. הוא אישית היה ראוי יותר להערכה מאשר לגינוי כפי שנקבע במסקנות והוא לא זכה לגיבוי ראוי מטעם הרמטכ"ל חלוץ".[מעריב, 16.7]
חיזוק לכך נכתב בגילוי דעת חריף ונוקב לעניינו של הירש מטעם השופט בדימוס מישאל חשין שהביע גם הוא את דעתו על כך שצה"ל טעה כשנתן להירש לסיים את שירותו.
"לא לימדתי עטי לכתוב אלא דברי-משפט, ואולם זו הפעם אמרתי אחרוג ממנהגי ולו מפאת עוצמת העוול שראו עיניי ואוזניי שמעו, סברתי כי ראויים הם הדברים שיעלו על הכתב ויידעו הכל את שאני יודע וכואב". [מעריב, 16.7]
גל הירש התפטר טרם התכנסה ועדת וינוגרד, לאחר תחקיר לדעתי לגמרי לא רציני ואולי אף מוטה של צה"ל שערכה ועדה בראשות האלוף דורון אלמוג (אברוצקי). אשר לדעתי האישית, חותם ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ בלט בין שורותיה.
בואו לא נחפש קורבנות, בואו לא נחפש אשמים, בואו נאפשר לצבא להילחם, בואו נותיר לרמטכ"ל את הסמכות לקבוע מי יזוז אם בכלל ומתי. ההתערבות בנושא המינויים בצבא של עיתונאים בגרוש ופרשנים במיל המזהמים את מוחנו באמצעות שידורי התרעלה ועיתונות הטרהללה, נובעת ממניעים פסולים הפוגעים בחוסן הלאומי.