"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו". בפירושו על הפסוק מסביר רש"י את פירוש המילים "בחוקותי תלכו" - "יכול זה קיום מצוות? כשהוא אומר "ואת מצוותיי תשמרו" הרי קיום המצוות אמור! מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? - שתהיו עמלים בתורה". וממשיך רש"י "ואת מצוותי תשמרו" - "שתהיו עמלים בתורה על-מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'".
התורה מבטיחה לעם ישראל חיים שלווים וטובים בגשם וברוח, שמירה מוחלטת מכל אויבינו, חיים של שלום וביטחון, מלאים בברכת ה'; אך התורה מודיעה מפורשות מה הוא הכלי לקבל שפע ברכה זה - "שתהיו עמלים בתורה על-מנת לשמור ולקיים". לא די בקיום מצוות 'רגיל', אין להסתפק בחיים יהודיים הממשיכים את המסורת היהודית "מצות אנשים מלומדה". התורה מצפה ל"עמל" מיוחד, עבודה קשה שנועדה "לשמור ולקיים" באופן שלם וגבוה יותר.
כלפי מה דברים אמורים? רבינו משה בן מימון, "הנשר הגדול" הרמב"ם, שעל מצבתו נחקק "ממשה עד משה לא קם כמשה", פותח כך בספרו הגדול את הלכות תענית:
"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור...", וממשיך הרמב"ם בהלכות הבאות: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא - שידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ... וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם ... אבל אם לא יזעקו אלא יאמרו דבר זה ממנהג עולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות, ותוסיף הצרה [ח"ו] צרות אחרות, הוא הכתוב בתורה "והלכתם עמו בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי", כלומר כשמביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא מקרה נקרית אוסיף לכם חמת וכו'".
עם ישראל נמצא בצרה גדולה ונוראה כבר שמונה חודשים, רחמנא-ליצלן; משפחות שכולות, אלמנות ויתומים, פצועים בגוף ובנפש, עשרות חטופים המתענים בייסורי שאול ומשפחותיהם העוברות סבל נפשי בל-יתואר, יישובי ישראל מפונים ומופגזים וחיילים צעירים המוסרים נפשם בפועל על קדושת ה', ועדיין לא נושענו.
האומנם יכולים אנו להמשיך בשגרת חיינו בשוויון-נפש, כאילו "צרה זו מקרה נקרית" חלילה וחס? הכיצד זה ממשיכים אנו בוויכוחי האתמול ובמריבות-סרק, כאילו לא אירע דבר? הלא היה עלינו לזעוק עד שתעלה זעקתנו השמימה, ולא לנוח ולא לשקוט עד שנמצא (בלשון הרמב"ם) מה "יגרום להסיר הצרה מעליהם"!
כאמור, לקיים מצוות בדרך ה'רגילה', של "אני את נפשי הצלתי" - הרי התורה עצמה מכריזה שאין זה מספיק כדי ש"חרב לא תעבור בארצכם". אף בימים כתיקונן לא זו הדרך, קל-וחומר בימי גזירה שכאלו.
על כל אחד ואחת מאיתנו להביט סביבו ולראות - כמה ילדי ישראל אינם מקבלים חינוך יהודי לאמונה בבורא עולם ומנהיגו?! כמה יהודים אינם יודעים, משום שלא למדו מעולם, על שמירת כשרות האכילה והשתייה?! איך נראית שבת-קודש, שהיא 'מקור הברכה' ברחובות ערי ארץ הקודש?! כמה פילוג יש בין אחים יהודים בשנה זו האחרונה עד ש"איש את רעהו חיים בלעו"?!
אין ספק, כלל לא פשוט לשנות את המצב; לגשת וללמד ולהשפיע במאור-פנים לכל יהודי באשר הוא. זהו אתגר קשה ומורכב, "עמל תורה" הכרוך בעמל הגוף וקושי הנפש, אבל זו היא חובתנו! חובת השעה כפשוטו! חובת כל אחד ואחת, לעשות כל שביכולתנו, בכל דרך שהיא, ובלבד שתהיה מתוך אהבת-ישראל אמיתית מעומק הלב. עלינו לעמול מבוקר עד ערב, לא לנוח ולא לשקוט. וכי ניתן לנוח לרגע כאשר יהודים רבים כל-כך שרויים במצב קשה ומסוכן שכזה?!
זוהי הזעקה שלנו, לזעוק ולהזכיר מעומק ליבנו לאחינו בני ובנות ישראל, מתוך אהבה ואחווה ומאור-פנים, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שיזכרו את צור מחצבתם, את האור והאושר האמיתי שבשמירת מסורת אבותיהם.
וזעקתנו זו, "עמל" זה בתורה כדי שכל עם ישראל ישמור ויקיים, "מדרכי התשובה היא"; זהו השינוי וזוהי דרך התשובה המצופה מאיתנו, כדי שיתבטלו מיד הגזירות הנוראות, ועם ישראל יזכה סוף-סוף לשלום ושלוה בארצו, בגשמיות וברוחניות, "שובה ישראל - כל עם ישראל - עד ה' אלוקיך", ו"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
וכפי שהבטיחה התורה "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושוב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה", ופירש רש"י שם "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב [הקב"ה] גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם". והרי כבר פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז הלכה ה) "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין".