מלאו 53 שנים למות מורתי המיתולוגית רחל אלפר. הייתה בודדה בחייה ואני פוקד את קברה בעזרת בתי המחזאית והבימאית קרן, כך גם עתה.
בגיל 13 לערך היכרתי באורח מפתיע למדי את גאון דורו אלישע בן אבויה, שנולד ככל הנראה בשנת 70 לספירה עת שרפו הרומאים את בית המקדש. מעשה שהיה - כך היה: אלפר הייתה מפא"יניקית בכל רמ"ח ושס"ה איבריה, חילונית משכילה הבקיאה היטב בתרבות העברית, מורה בחסד עם צורך כפייתי שאפילו התלמיד המטומטם ביותר יבין לא רק מה פעולת החשבון הנדרשת אלא גם מדוע. לימדה את רוב המקצועות (על קברה אני מצטט תמיד מ"בשדה" של
חיים נחמן ביאליק, מעין מבחן שלא נשכח - השיר שכפתה עלינו ללמוד בעל פה.)
היא שנאה את השבועון "
העולם הזה" שתקף בהתמדה את
דוד בן-גוריון, ואני דווקא חלמתי לעבוד בו. באחד השיעורים קראתי בו בסתר והיא התקרבה ולכדה אותי בזעם, ותהתה מה מצאתי בו. אמרתי לה כי כתוב ב"העולם הזה" על מועצת תלמידים בה התבטא בנו של השר יוסף סרלין (עומרי?) שלא צריך עוד ללמוד גמרא ומשנה, וחברי המהיר והיקר
צבי כהן שהלך השנה לעולמו העיר "נכון, נכון." זעמה של אלפר גבר והיא תפסה בתנוך אוזני וגירשה את צביקה ואותי מהכיתה בעודה צועקת "מקצץ בנטיעות." לא הבנתי מה היא מבלבלת את הראש, איזה נטיעות? איזה מקצץ?
חלפו השנים. המקצץ בנטיעות הוא אלישע בן אבויה. הוא אחד מארבעה שנכנסו ל"פרדס", לעולם המסתורין של הקבלה. אחד מת. אחד השתגע. אחד צלח בשלום, זה רבי עקיבא. ואחד הפך "אחר", הוא "מקצץ בנטיעות" מפני שנתפס לתרבות זרה והמיר את דתו והפך לנוצרי.
כל המאמצים של גדולי הדור בהם רבי מאיר להשיבו לחיק היהדות נכשלו. טען שאפילו התקבלה החלטה לא לקבלו. היה רוכב בכוונה ביום השבת על סוסו בטבריה. דמות דרמטית, מרגיז ומורד ועצמאי.
עתה, סיפרתי למורתי, הופיע ספר בשם "מסכת תהום" מאת ד"ר איל חיות-מן, שעוסק בביוגרפיה של אלישע, וספק אם גם אלפר ידעה מה הסתתר באישיותו לכל רבדיה. אני בעיצומה של הקריאה, אבל כבר ברור כי העולם של אז ידע קנוניות כמו הפוליטיקה של ימינו. כאשר באו רבנים גדולים לבית אביו של אלישע - שהיה אלמן לאחר שאשתו מתה בלידת אלישע - הלכה ונחשפה קנוניה הקשורה בשלטון היהודי לאחר שריפת המקדש. אחד במשפחת גמליאל גנב את הנשיאות ממי שנועד לה. הפיכה שלטונית.
הפרושים חששו לקבל את הילד, שנישא בגיל 13 עם בת השפחה ונותר בבתוליו, לישיבת העל שלהם ממנה יצאו מנהיגים מחשש שאביו נמנה על מפלגת האופוזיציה. אז הם לא נקראו "יש עתיד" או "
ישראל ביתנו" אלא "הצדוקים". דרמה כתובה היטב, ללקק שפתיים. בשנה הבאה אם אזכה, אשוב ואספר לה כיצד נגמרה הדרמה של "האחר", במקלדת של חיות-מן, שתחילת היכרותי איתו בתקרית בה רגזה עת קראתי מתחת לשולחן את השבועון שתקף את הממשלה. מורה דגולה.