קשה לדעת מה בדיוק חלקו של כל גורם בירידה בנכונות לשרת, ובהחלט סביר שהעומס, השחיקה, הפגיעה בחיי המשפחה, השכר הנמוך (לקצינים בתחילת הדרך - כמו כל מערכת ציבורית, גם בצה"ל דופקים את הצעירים ומתגמלים בנדיבות את הוותיקים), הם הגורמים המרכזיים. ייתכן שאצל רבים גם חדרה ההבנה שהם מסכנים את חייהם במלחמה שלא רק נועדה להגן על מדינת ישראל אלא להגן על ממשלת נתניהו. ותרשו להוסיף עוד סיבה, שאולי בפועל אינה רלוונטית לשיקולים של הקצינים הנשחקים, אבל היא בוודאי צריכה להיות: מה יקרה למשרת ולמשפחתו במקרה של מוות או פציעה קשה. החוזה בין המשרת למדינה כולל התחייבות של המדינה לשלם למשפחתו של המשרת, במקרה של מוות, פיצויים עד יום מותם. ואם המשרת נפצע והוא נכה, אז הוא יקבל פיצויים ותמיכה כלכלית משמעותית על סוף חייו. ומניין הכסף? מהתקציב השוטף. ובכן, יש במודל הזה שתי בעיות חמורות. ראשית, העלות האמיתית של השירות הצבאי ובפרט של המלחמה מוסתרת. היא לא כוללת את העלות של פציעות ומוות לעשורים רבים קדימה. שנית, מי ערב לכך שהמדינה תעמוד בהתחייבויות שלה? הרי האפשרות שמדינת ישראל תתדרדר לעוני ואולי אף תחדל להתקיים, היא אפשרות של ממש. יש הסבורים שמדובר באפשרות סבירה אפילו. הפתרון לשתי הבעיות מצוי בביטוח/קרן פנסיה. צריך לחשב את תוחלת הערך המהוון להיום של כל הסיוע העתידי הצפוי בגין כל חייל שנהרג או נפצע, ואת הכסף הזה לשלם היום לחברת ביטוח/פנסיה בחו"ל, שבתמורה תשלם את כל התשלומים העתידיים לפצוע או לבני משפחתו של ההרוג.