בנימין נתניהו (בסיוע נושאי כליו המתקרנפים צחי הנגבי ואחרים) משחק אותה מאצ'ו מדיני. בהשקפתו הוא אינו אחות סיעודית אלא אסטרטג, לא אימא תרזה אלא נפוליאון בונפרטה, ולא יוותר על הניצחון המוחץ של צה"ל במלחמה רק בגלל כמה עשרות חטופים. גורלם אומנם נוגע לליבו (לדבריו) אבל אינו יכול להיות נייר הלקמוס למדידת ההצלחה או הכישלון בשדה הקרב. או-קיי, אז ראוי לבחון את עמדתו על-פי שדה הקרב המילולי כפי שנתפש בעיניו. כלומר, נניח לצורך הבירור כי ב-7.10 נרצחו 1,400 ישראלים, אבל אף לא אחד לא נחטף לרצועת עזה. לצורך הדיון, החטופים יוק. במקרה זה נותרו בזירה המדינית שני מרכיבים בולטים: מצד אחד הצורך המוצדק להלום בחמאס על ה-7.10. אין על כך מחלוקת בישראל. מצד אחר, מה בנתונים אלה הפרי הבשל ביותר שיכולה ישראל לקטוף במצבה? הברירה היא אפוא, המשך המלחמה, מין ניסיון ללכוד את יחיא סנוואר, "מחט בערימת השחת" או עצירת האש כדי להקים ברית הגנה אסטרטגית אשר תכלול את ארצות הברית, ישראל, מצרים, סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ. זו נורמליזציה ברוכה של יחסי ירושלים-ריאד. עצם כינון הנורמליזציה עם סעודיה הוא הישג ברמה אסטרטגית, ועל אחת כמה וכמה שיחד עם שותפיה ישראל מצויה בחזית אחידה עם הערבים הסונים נגד ההתפשטות של אירן השיעית החותרת לייצר נשק גרעיני. ראוי להזכיר את ששמעה אנני ג'ייקובסן מחברת הספר "מלחמה גרעינית" (יצא זה עתה לאור) בוושינגטון: "אין דבר כזה - מלחמה גרעינית קטנה". ומה מנגד? נכונות ישראלית לחזור ולהידבר על כינון שתי מדינות בארץ-ישראל המערבית. זו תוכנית פיל (1937) והאו"ם (1947) ותוצאת מלחמת השחרור ונושאי השיחות שקיים בנימין נתניהו עצמו עם יאסר ערפאת, ואם לא הוא כי אז שליחו הנאמן עורך הדין יצחק מלכו. כלומר, נתניהו לא נדרש ליותר מאשר לחזור למקום בו עמד כבר תקופה ארוכה והתמורה היא הסכם הגנה חסר תקדים. הוויתור על כך דומה למצב בו מנחם בגין היה דוחה את הסכם השלום עם מצרים או יצחק רבין את זה שנעשה עם ירדן. אני הותקף בתבהלה מאפשרות זו. אבל היא עלולה להתממש כ"בכייה לדורות" בהחמצה של ביבי את הנורמליזציה עם סעודיה. וכל זה בלי שהכנסנו לדיון את סוגיית החטופים המעיקה והכואבת.