השם דוד ישי אינו אומר הרבה, גם לא מוכר ברבים. יותר משהיה ממקימי סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות הכללית, הוא נזכר כאביה של השחקנית גליה ישי ז"ל. בדיוק לפני עשר שנים יזמה הבת אירוע לזיכרו של אביה במכון ז'בוטינסקי. כותרתו הייתה "בין כחול-לבן לאדום". במרכז הערב עמד נאומו של דוד אחר, מוכר יותר, הלו הוא דוד לוי. מי שהיה סגן ראש הממשלה, שר החוץ, שר הבינוי והשיכון ועוד, עשה את כל הדרך הארוכה מבית-שאן אל בית ז'בוטינסקי בתל אביב, כדי לכבד את זיכרו של חברו ושותפו בהקמת הסיעה הלאומית בהסתדרות ה"אדומה". וכך אמר דוד על דוד: "נשאנו ביחד את העקרונות לצדק חברתי. הוא היה מיוחד, לא יסמן, פעם מוביל, פעם מתווכח, פעם עוצר, פעם דוחף"... היה זה דוד לוי במיטבו. הקריירה הפוליטית כבר הייתה מאחוריו, פרס ישראל לפניו, וגם מחשבות על בחירתו לנשיא ישראל - שלא התגשמו. הוא הופיע במלוא הדרו: מטופח, בלוריתו הלבנה מתנוססת כרגיל, חליפה מהודרת - מקרין אצילות, סמכותיות, חום, רגש, רוך. "איפה אפשר למצוא עוד אנשים כמו דוד, כמו האיש ההוא?". כך אמר דוד לוי על דוד ישי. אותו דבר אפשר להגיד על אומרם. כי דוד לוי היה אחד ויחיד בחיים הפוליטיים של ישראל. לא היה ולא יהיה מי שידמה לו. מפיגומי הבניין עשה דרכו אל בית הנבחרים, מהמאבק על קיפוח המזרחים ובמיוחד בני עדתו המרוקנית, הפך למנהיג לאומי, משכמו ומעלה. בהקמת סיעת תכלת לבן, יחד עם יורם ארידור יבל"א, ראה דוד לוי, בצדק, את המהלך שהוביל למהפך ולעליית מנחם בגין לשלטון ב-1977. הסיעה, כדבריו, הייתה הזרוע החברתית של תנועת החרות, הבסיס שעליו קמה ועלתה האלטרנטיבה, שהביאה לחילופי שלטון ושינתה את פני המדינה. ללא תכלת לבן, אמר, "היינו ממתינים עוד שנים רבות באופוזיציה". לחברי "המשפחה הלוחמת", יוצאי האצ"ל ולח"י, לא קל היה לעכל את נוכחותו של המרוקני מבית-שאן, בצמרת התנועה. הוא הביא לה המונים, בוחרים מ"ישראל השנייה" כפי שכונו תושבי עיירות הפיתוח באותן שנים רחוקות. היה האדמו"ר שלהם. את מקומו בהנהגת התנועה כבש בכוח אישיותו הכריזמטית, בכושר נאומו המופלא, יש יאמרו הדמגוגי. ידע לכבוש לבבות, להיות לפה לציבור ה"מקופח". מנהיג טבעי! מאבקיו בתוך התנועה היו לשם דבר. ישיבת מרכז התנועה, כשדוד לוי בין הנואמים, תמיד משכה תשומת לב רבה, ציבורית ותקשורתית. "עושה כותרות" סדרתי במאבקיו הפנים תנועתיים. קורבן ל"בדיחות דוד לוי", פומפוזי לעיתים, רודף כבוד. אבל הכבוד והתהילה רדפו אחריו. כמעט תמיד השיג את שלו, במאבקים פוליטיים מתוחכמים, כמעט חסרי פשרות. רק לראשות הממשלה לא זכה להגיע. האם המחנאות בליכוד החלישה אותה - מחנה שמיר-ארנס מול מחנה לוי-שרון? אכן, הכתימו את תדמיתה. דוד לוי, במבט לאחור, היה סבור שהמאבקים הפנים-תנועתיים היו סם החיים של הליכוד, תנועה שלא יאה לה, כך אמר וציטט את ז'בוטינסקי: "שקט הוא רפש". כמה התגעגע לפעלתנות הרבה בקומה 8 ב"מצודה", ש"הרעידה את כל הבניין". היה נעלב סדרתי, נפגע למדי שמרכז הליכוד בחר, לאחר פרישת מנחם בגין ("יש לך יורש!" זעק מעל בימת מרכז המפלגה), ביצחק שמיר כמועמד לראשות הממשלה ולא בו. חרק שיניים והקים את ה"חישוקים". גבות הורמו כשנבחר להיות שר חוץ בממשלת שמיר, שכוננה ב-1990. מה לנושא דגל המאבקים החברתיים ולדיפלומטיה עולמית? - היו מי שתהו. גם בתפקיד זה הפתיע. בתקופתו כוננו יחסים עם לא פחות מ-34 מדינות, בהן סין והודו, אבל אז שוב עלבון: ראש הממשלה שמיר החליט לנאום בוועידת מדריד, דוד לוי נשאר בבית, נשא עלבונו בשקט. סגנו בנימין נתניהו כיכב שם. כמנהל לשכת ראש הממשלה, סייעתי כמובן לשמיר ולארנס במאבקים הפוליטיים מול שלישיית ה"חישוקים", לוי, שרון, מודעי. ליבי היה אז עם דוד לוי, מנהיג שהגיע לשיאים אישיים בלי להיות "נסיך" או נצר ל"משפחה הלוחמת". איש לאומי, מסורתי, אומן הנאום, בעל דיקציה מעולה ולוחם פוליטי ללא חת, נוסטלגי עד כדי דמעות, עממי וכריזמטי. כל אשר אמר באותו אירוע בשנת 2014 על דוד ישי ז"ל, כאילו על עצמו דיבר. בעשרים שנות הפרישה מהחיים הפוליטיים הסתגר בביתו הבית-שאני, נמנע מלהתערב ולייעץ, גם מיעט להתראיין. דוד לוי בא אל המנוחה והנחלה, בעירו האהובה ובחיק משפחתו הגדולה, גאה בילדיו. אלה היו השנים היפות של בני הזוג דוד וראשל. איני זוכר עוד מנהיג פוליטי, מלבד מנחם בגין, שההמונים כה העריצו ואהבו. דוד לוי, אוהב האדם והעם, ישאר סמל לתקופה שהייתה ואיננה עוד. אני כבר מתגעגע אליו.